ע"נ 20667-09-22

תקציר

פסק הדין דן בשתי סוגיות עיקריות, תקופת ההתיישנות וברירת הזכויות. לאחר בחינת הטיעונים והראיות שהציגו הצדדים, החליטה הוועדה כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות בשל קיומה של חבלה רשומה. על פי פסק הדין, תלונותיו של המערער נרשמו ברשומות רפואיות בזמן אמת, המהוות חבלה רשומה לפי חוק הנכות. בנוסף, מצאה הוועדה כי התקיימו שלושת התנאים לקיומה של חבלה רשומה: רישום של פגיעה גופנית, אירוע הגורם לפציעה וקרבה זמנית בין האירוע לבין הרישום. כמו כן, קבעה הוועדה כי המערער בחר בזכויותיו לפי חוק הביטוח הלאומי ואינו יכול להגיש תביעה לפי חוק הנכות. המערער קיבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבאות בגין נכות כללית כתוצאה מתאונת אופניים שהותירה אותו עם שיתוק מוחלט בעמוד השדרה. הוועדה הסכימה עם המשיב כי הנכות שנקבעה על ידי הביטוח הלאומי הקיפה את האזור המותני בעמוד השדרה וכי ניסיונו של המערער להבחין בין הליקויים היה מלאכותי. כוונת החוק היא שהנפגע יקבל פיצוי ממקור אחד, וגביית התגמולים של המערער מהביטוח הלאומי היוותה ראיה חותכת לבחירתו. לפיכך, הערעור נדחה בעילה של ברירת זכויות, ובנוסף פסקה הוועדה לטובת המשיב לגופו של עניין. הוועדה קבעה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין פגיעתו המותנית הנטענת. חוות הדעת הרפואיות שהציגו הצדדים היו סותרות, אך הוועדה העדיפה את חוות דעתו של מומחה המשיב, ד"ר ליברמן. בחוות דעתו של ד"ר ליברמן, שהתבססה על הספרות הרפואית, נקבע כי אין קשר סיבתי בין תקופת ההרמה הקצרה של המערער לבין הופעת הספונדילוליזיס. הוועדה התייחסה גם להיעדר תלונות גב מתועדות של המערער במשך שנים רבות ולשכיחות הנמוכה של ספונדילוליזה באוכלוסייה הכללית. משכך, נדחה הערעור, והמערער חויב לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. הוועדה איחלה למערער בריאות טובה, וזכות הערעור נשמרה בהתאם לחוק. ההחלטה ניתנה בהיעדרם של הצדדים.