רע"א 1201/09

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לחלוקת כספים ממכירת דירה בבעלות המשיב. המשיב, שמכר את הדירה, הפקיד בידי המבקשת, עורך דינה, ייפוי כוח בלתי חוזר לטפל במכירה ולחלק את התמורה בהתאם. נערך הסכם חלוקה, המפרט כיצד יחולקו הכספים. עם זאת, התעוררה מחלוקת בנוגע לסכום הנוסף בסך 50,000$, אשר לטענת המשיב הוחזק על ידי המבקש כנאמן. המבקש טען כי המשיבה הורתה לו לשלם סכום זה לבנה. הבן טען כי מדובר בהלוואה לחברה שלו, שבה המבקש החזיק במניות. העניין הגיע לבית המשפט, כאשר בית משפט השלום דחה את תביעתה של המשיבה והוביל אותה לערער לבית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה חצוי, כאשר שופט אחד דחה את הערעור ושופט אחר קיבל אותו, ופסק לטובת המשיב. לאחר מכן הגיש המבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון, שנדחתה. שופט בית המשפט העליון הסכים עם דעת הרוב של בית המשפט המחוזי, והדגיש את ניגוד העניינים והפרת האמונים של המבקש. טענות המבקש, שהתמקדו בטעויות עובדתיות לכאורה ובנסיבות קונקרטיות, לא נחשבו לעילה לערעור שלישי. השופט הדגיש את החשיבות של הטלת אחריות על עורכי הדין בעת הטיפול בכספי לקוחותיהם, והגיע למסקנה כי יש לדחות את הבקשה, ובכך אישר את פסיקת בית המשפט המחוזי.