תמ"ש 22362/97

תקציר

התיק סובב סביב זוג נשוי שבו הבעל הגיש תביעת גירושין וכרך את מזונות האישה לבית הדין הרבני. בעקבות זאת הגישה האישה תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה. הבעל טען כי בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות לדון בנושא וביקש דחייה על הסף, אשר נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי גם לו וגם לבית הדין הרבני יש סמכות לדון בתביעת המזונות. חוק בתי המשפט לענייני משפחה וחוק בתי המשפט מעניקים לבית המשפט לענייני משפחה סמכות מהותית וראשונית לדון בתביעות מזונות, דבר שאינו גורע מחוק השיפוט של בתי הדין הרבניים. בית המשפט הדגיש כי לא ניתן לפסול את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה אלא על פי הוראת חוק מפורשת, החסרה במקרה זה. כמו כן, ההחלטה נועדה למנוע את הפגיעה בנשים על ידי אילוצן להתדיין בבית הדין הרבני ואישרה את עקרון השוויון ואת חוק שיווי זכויות האישה. במקום לדחות את התביעה, בית המשפט הציע חלופות כמו עיכוב הליכים או כבוד הדדי בין בתי המשפט. פסק הדין ביטל את תופעת "המירוץ לשלטון", העביר את המוקד ממבחן פורמלי למבחן מהותי, ובכך הגביר את היציבות והצדק. החלטת בית המשפט לענייני משפחה שלא לדחות את התביעה על הסף התקבלה מבלי לדון בטענות הצדדים ולכן לא נפסקו הוצאות.