ע"א 14134-03-11

תקציר

השופט דחה את הערעור במלואו מכמה טעמים. ראשית, באשר לטענת המערער כי המשיב היה צריך להגיש בקשה לסעד של פיצול, טען השופט כי הטענה לא הועלתה בערכאה קמא ולכן לא ניתן לדון בה בערעור – ערכאת ערעור לא תדון בערעור שלא הועלה בפני הערכאה הראשונה. יתר על כן, השופט מצא כי שני החשבונות המדוברים מהווים עילות תביעה נפרדות, ולכן המשיב לא נדרש להגיש בקשה לסעד פיצול. השופט דחה גם את טענת המערער כי יש להחיל את תקופת ההתיישנות, שכן המערער לא העלה את הטענה בהזדמנות הראשונה, וממילא היא אינה עולה בקנה אחד עם הצהרותיו הקודמות של המערער. בהמשך לטענות בדבר חיובי הריבית, הדגישה השופטת כי תנאי הסכם הביניים הוסכמו על ידי שני הצדדים, והמערער יכול היה לסרב להצעה ולבקש מימון במקום אחר, וכך עשה בסופו של דבר. לפיכך, טענות המערערת כנגד חיובי הריבית לא היו משכנעות ונתפסו כניסיון להתחמק מתשלום החיובים המוסכמים. השופטת דחתה גם את טענת המערערת כי השירות היה מותנה, והסבירה כי המונח מתייחס למצב שבו בנק מתנה שירות אחד בקבלת שירות אחר, מה שלא היה המקרה כאן. השופטת גם לא מצאה טעם בטענת המערער כי התקיימו יסודות עילת העושק, שכן המערער לא הוכיח את חולשתו או מצוקתו, והקרדיט שהתקבל היה בגין פרויקט עסקי ולא אישי. יתר על כן, השופטת חלקה על כך שהמשיב פעל בניגוד לחובת השקיפות, שכן הייתה זו הסכמת המערערת כי החשבון נוהל למראית עין בלבד. גם טענת המערערת כי לא היה מקום לפסוק ריבית בתקופת המשפט נדחתה, שכן המערערת יכלה להחזיר את האשראי ולהפסיק את ההליכים בכל עת. השופט גם בחר שלא להתערב בממצאיו של בית משפט קמא בנוגע להתנהלותו של המשיב השני, ואישר את ההוצאות שנפסקו על ידי בית משפט קמא, תוך שהוא מציין כי המערער והעיזבון הם ישויות משפטיות נפרדות. לבסוף, השופט הורה למערער לשלם למשיב הראשון 7,000 ש"ח הוצאות ערעור והורה למזכירות בית הדין למסור העתק מפסק הדין לשני הצדדים.