ת"א 22390-12-22

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לבקשה לסעד זמני בנוגע לסכסוך על זכויות בנייה בבית משותף. המבקשים, שהם בעלי חלק בבית המשותף, ביקשו לאכוף הסכמים שנעשו בשנות ה-80 בדבר חלוקת זכויות הבנייה. עם זאת, השופט פסק שלא להיעתר לבקשה לסעד זמני והותיר את צו המניעה הזמני. אחת הסיבות העיקריות הייתה השיהוי של המבקשים בהגשת הבקשה. השופטת הדגישה כי המבקשים יכלו לנקוט בהליכים משפטיים כאשר הבית המשותף נרשם בשנת 1991 או כאשר התנגדותם להיתר הבנייה נדחתה בשנת 2022, אך הם בחרו שלא לעשות כן. עיכוב זה ערער את תחושת הדחיפות הנדרשת לסעד זמני. בנוסף, ציינה השופטת כי סיכויי ההצלחה של המבקשים בתביעותיהם בנוגע למערכת ההסכמים משנות ה-80 אינם גבוהים, שכן המשיבים לא היו צד להסכמים אלה ולא ידעו עליהם. באשר למאזן הנוחות, קבעה השופטת כי למשיבים, שברשותם היתר בנייה כדין, ייפגע פגיעה משמעותית אם יוקפא המצב הקיים ויכולתם לבנות תתעכב עוד יותר. לעומת זאת, כל פגיעה במבקשים יכולה להיות מפוצה בכסף אם תביעתם תצליח. השופטת הדגישה גם את האינטרס הציבורי להבטיח כי הסכמים הנוגעים לחלוקת זכויות הבנייה יירשמו באופן רשמי כדי למנוע סיבוכים משפטיים. נוכח שיהוי המבקשים ומאזן הנוחות לטובת המשיבים, נדחתה הבקשה לסעד זמני, וצו המניעה הזמני הקיים הוסר. השופט עודד את שני הצדדים לחזור למשא ומתן, והכיר בכך שלכל צד יש טענות ראויות שיכולות להוביל להתדיינות משפטית ממושכת. לבסוף חויבו המבקשים לשאת בהוצאות הבקשה, בסך 5,000 ש"ח, שישולמו בתוך 30 יום.