פ"א 67219-05-20

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעורם של נאשמים שהורשעו בהפרת חוק התכנון והבנייה בכך שהשתמשו באדמותיהם החקלאיות הפרטיות לאחסון כלי רכב ולניהול תחנת מעבר לפסולת ללא ההיתרים הנדרשים. הנאשמים טענו כי יש לפטור אותם מהרשעה לפי סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, הקובע כי בעלי קרקעות המואשמים בעבירות יכולים להגן על עצמם באמצעות הוכחת ביצוע העבירות ללא ידיעתם וכי נקטו בכל האמצעים הדרושים כדי לקיים את החוק. בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי הנתבעים לא נקטו צעדים מספיקים כנגד השוכרים שהשתמשו במקרקעין שלא כדין וכי מעשיהם היו פרפורמטיביים בלבד. בית המשפט שקל גם את הקנסות שהוטלו על הנאשמים, שהסתכמו ב-450 אלף שקל לבעלי הקרקע וב-75 אלף שקל לכל אחד ממנהלי החברה, לעומת קנסות אחרים שהוטלו על נאשמים באותו כתב אישום בעבירות דומות. בית המשפט קבע כי הקנסות שהוטלו על בעלי הקרקע היו גבוהים באופן לא פרופורציונלי בהשוואה לנאשמים האחרים, במיוחד בהתחשב בשולי הרווח המעורבים. לפיכך הופחת הקנס לנאשמים מס' 1 ו-3 ל-100,000 ₪ כל אחד, ולנאשמים מס' 2 ו-4, שהיו מנהלים, ל-50,000 ₪ כל אחד או חמישה חודשי מאסר במקום הקנס. פסק הדין התווה גם את לוח התשלומים עבור קנסות מופחתים אלה. יתרת עונשו של בית משפט קמא נותרה על כנה.