ת"א 2612-05-21

תקציר

השופטת בחנה לעומק את הטענות לפינוי השוכרים בגין אי תשלום דמי שכירות ומצאה כי הקשר החוזי אינו מצדיק פינוי לפי חוק הגנת הדייר. השופט מצא כי השוכרים לא הפסיקו לצמיתות לשלם דמי שכירות, כפי ששילמו באופן שיטתי עד שנת 2003 ומשנת 2010 ואילך, ואף פרעו חובות קודמים. השופטת קיבלה גם את טענת השוכרים כי תשלומי שכר הדירה שלהם בשנת 2003 קוזזו עקב אי תחזוקת הבניין על ידי המשכיר, וכי ההסכם הכתוב שבא לאחר מכן הסדיר את חובות שכר הדירה. גם טענת התובעים כי השוכרים ביצעו תרמית בהקשר זה נדחתה. באשר לטענת הנטישה, קבעה השופטת כי עזיבת הדיירים את הדירה בשנת 2020 נבעה מאילוץ מתמשך של מחלתו של אחד הדיירים, וכי קיים סיכוי שיחזרו אם יוסר המגבלה. התובעים לא הביאו ראיות מספיקות כדי להוכיח כי העזיבה הייתה מרצון. לפיכך, הספק אם היתה נטישה מנע את תחולתה של עילת פינוי זו. כמו כן, השופטת ציינה כי מאחר ולשוכרים נותרה זכות דיירות מוגנת, המשכיר יכול להגיש בקשה לפינוי אם הנסיבות ישתנו וזכות זו לא תקפה עוד. עוד ציינה השופטת כי הטיעונים הכספיים שהציגו הצדדים לא היו משכנעים וכי מדובר בסכסוך קנייני-כספי. ריבוי הטענות לזיוף וגרסאות שונות של מסמכים לא הוכחו. לפיכך נדחתה תביעת הפינוי, והתובעים חויבו לשלם לנתבעים את שכר טרחת עורכי הדין בסך 18,739 ₪ כולל מע"מ, בתוך 90 יום. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על פסק הדין.