ת"א 46112-12-20

תקציר

בית המשפט מצא כי התובעת, שטענה לסמכות דתית וקניינית על חלקת קרקע להפעלתה כבית קברות מוסלמי, לא קיימה את סיום העסקה. ואכן, הקבורה במקום התקיימה מאז שנת 2017 ובמיוחד בשנת 2021 – לאחר שהתחייבו למנוע כל פעילות קבורה נוספת. כמו כן, בית המשפט מצא כי הופרו חובותיה של התובעת להימנע מכל שינוי במצב במקרקעין. העד שהוצג על ידי ההגנה מסר גרסה אמינה על שלושה קברים חדשים שנוספו לבית הקברות לאחר ההחלטה השנייה. התובע לא הכחיש זאת באופן מהותי, ולא הציג ראיות עובדתיות כלשהן לכך. עוד קבע בית המשפט כי המצגים שהציג התובע בפני בית המשפט היו כוזבים, לרבות טענה כי הקבורה האחרונה באתר התקיימה בשנת 2017. התובע גם לא מנע קבורה במקרקעין, למרות שקיבל אחריות זו בפני בית המשפט. השופטת החליטה כי הסעדים הזמניים להם תבע התובע אינם תקפים, וכי הפיקדון בסך 100,000 ₪ חולט לטובת הנתבעים. כמו כן, חויב התובע בהוצאות הנתבעים, כאשר התובע היה אחראי לשלם לכל אחד משלושת הנתבעים סך של 7,500 ₪. השופטת סיכמה בהדגישה, כי ייעודה התכנוני של הקרקע הוא הכרזתה כגן לאומי, וכי לא ניתן לנקוט כל פעולה בשטח כבית קברות. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים, וניתנה ביום 18.7.2021.