ת"א 22210-05-19

תקציר

התובע, מתווך נדל"ן, תבע את חברו ויזם הנדל"ן הנתבע על כך שלא שילם לו סכום כסף מוסכם שנבע מעסקה בשנת 2002. התובע טען כי סייע לנתבעת לרכוש את הזכויות בחלקת אדמה באשדוד, ובתמורה תשלם לו הנתבעת סכום מסוים – כ-200,000$. הנתבעת פרעה חלק מהחוב בשנים 2002-2003, אך התובעת טענה כי נותר סכום גדול שטרם נפרע. בשנת 2006 נעשה ניסיון גישור באמצעות חבר משותף, שהסתיים במסמך חשבונאי כתוב לפיו הנתבע ישלם לתובע 775,000 ₪, בתוספת ריבית חודשית, בתוך חודש. התובע טען כי התשלום החלקי ששילם הנתבע לאחר מכן בשנים 2013-2014 היווה הודאה בחוב ואיפוס תקופת ההתיישנות. בית המשפט מצא כי התובע והנתבע אכן התקשרו בעסקת מקרקעין בשנת 2002, אך התובע לא הביא ראיות מספיקות לתנאי ההסכם המדויקים, ובפרט לסכום שהנתבע הסכים לשלם לו. השופט ציין כי שני הצדדים לא תיעדו כראוי את ההסכמים והעסקאות ביניהם, דבר שיצר בעיות ראייתיות. הודאת הנתבע במהלך המשפט כי הוא חייב לתובע 110,000 דולר נשקלה, ובית המשפט קבע כי נכון לשנת 2003 הנתבע עדיין חייב לתובע 94,000 $. באשר לניסיון הגישור משנת 2006, מצא בית המשפט כי המסמך החשבונאי אינו מהווה הסכם תקף משום שלא נחתם על ידי הנתבע, ואין די ראיות לכך שהסכים בעל פה לתנאיו. השופט הדגיש את היעדר ראיות ברורות להסכמת הנאשם, כגון חתימות או ראיות נסיבתיות חיצוניות, וסעיף הריבית במסמך הוכר כתוספת חד צדדית על ידי המגשר. גם טענת התובעת כי הנתבעת הסכימה בעל פה לדחות את הפירעון נדחתה מחוסר ראיות, אולם בית המשפט מצא כי תשלום הנתבעת בשנים 2013-2014 בסך 106,000 ₪ היה פירעון החוב, ולא תרומה לצדקה כפי שטענה הנתבעת. תשלום זה נחשב אפוא כהודאה ביתרת החוב, ובית המשפט קבע כי נכון למועד פסק הדין, הנתבע חייב לתובע 58,527 ₪, אשר מאפסים את תקופת ההתיישנות. שני הצדדים ספגו ביקורת על תיעוד לקוי של עסקאות והסכמים, והנתבע הואשם בכך שמסר הצהרות לא עקביות. לכן, לא נעשתה הזמנה להוצאות, וכל צד היה אחראי להוצאותיו. הנתבע חויב לשלם לתובע סך של 58,527 ₪ עד ליום 1.2.2022.