ע"א 398/79

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה לפיצויים לפי פקודת הפיצויים (הגנה), 1940, בגין נזק לשני טרקטורים שגויסו לשירות בצה"ל. הסוגיה העיקרית הייתה האם יש לפצות את המערערת על פי שווי הנזק במועד פסק הדין או במועד מוקדם יותר, ואם כן, באיזה מועד יש לקבוע. בית המשפט העליון קבע כי טענות המועלות לראשונה בערעור, שאינן נמנות עם עילות הערעור, אינן צריכות להיבחן על ידי ערכאת הערעור, במיוחד כאשר הן נוגעות לשאלות מורכבות של מדיניות משפטית ועובדתיות, הדורשות תשתית שלא הוצגה בערכאה הראשונה. לפיכך, נדחתה התביעה לשערוך הנזק במועד פסק הדין, כפי שצוינה לראשונה בסיכומי הערעור. עם זאת, בית המשפט קבע כי שלילת ההצמדה והבדלי האינטרסים על ידי בית משפט קמא בשל טענותיו המוגזמות של המערער אינה מוצדקת. בית המשפט הדגיש כי בתביעות נזיקין יש לפסוק פיצוי בדרך כלל על בסיס השווי במועד פסק הדין, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות גישה שונה. כמו כן, ההחלטה בעניין הריבית וההצמדה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הבוחן את נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה. במקרה זה, השיהוי של המערערת בהגשת התביעה והמשא ומתן שהתנהל אינו צריך להצדיק את שלילת הבדלי ההצמדה. בית המשפט הכריע גם בתביעת המערערת לפיצוי בגין הימים שבהם הטרקטורים היו מושבתים עקב תיקונים, ומצא כי פיצוי זה נופל בגדרו של הפקודה. לבסוף, בית המשפט לא מצא פגם בשיטת החישוב של המומחה, שכללה הפחתת פחת על חלקי חילוף. הערעור התקבל בחלקו, והמשיב חויב לשלם למערער הוצאות ולהפחית את שכר טרחת עורך הדין.