עמ"ש 2480-11-18

תקציר

פסק הדין דן בתוקפה של צוואה, תוך התמקדות בפגם קל בצורתה - היעדר ההצהרה כי המסמך החתום הוא אכן צוואה. בית המשפט בוחן פסיקות קודמות במקרים דומים ומפרש את חוק הירושה כקובע את נטל השכנוע בהוכחת תוקפה של הצוואה. מסקנתה היא כי החזקה כי אדם מבין את תוכנו של מסמך חתום, במקרה זה, צוואה, מתקיימת אלא אם הוכח אחרת. הביקורת על עדויותיהם של עורך הדין שניסח את הצוואה ואחד העדים נמצאה במקומה, ובית המשפט מקבל את גרסאותיהם. השופטת דוחה גם את הטענה כי הצוואה לא נצפתה כראוי, ומוצאת את עדויות העדים סבירות ומהימנות. זאת ועוד, בית המשפט אינו מוצא טעם בטענה כי הצוואה הייתה מותנית ונועדה להוות איום על בנו של המנוח בלבד. התנאי, שלא הוזכר בצוואה, נדחה כניסיון לערער את ודאות המסמך. עוד קובע השופט כי נוכחותה של הבת בעת עריכת הצוואה, ותשלום שכר טרחת עורך הדין, אינם פוסלים את הצוואה. בסיכומו של דבר, נמצא כי המערערת הצליחה לפרוק את נטל השכנוע בדבר תקפה של הצוואה, חרף הפגם הצורני. הצוואה מתקיימת, והערעור מתקבל. הוחלט לוותר על כל צו הוצאות, לאור סיועו הבלתי מעורער של בנו של המנוח ברכישת דירה. הערבות לקיום הצוואה מוחזרת למערער. השופטות עינת רביד ורחל ערקובי מסכימות עם פסק הדין.