בג"צ 672/87

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב עתירה המערערת על החלטת המשיב להגביל את תנועתם של העותרים מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. נטען כי העותרים היו חלק מארגון הטרור "אל-פתח" והיו מעורבים בפעולות נגד המדינה. הטענה המרכזית הייתה הקריטריון לקביעת ההסתברות לפגיעה בביטחון המדינה המצדיק הגבלות כאלה. בג"ץ קבע כי במקרים שבהם ההתנגשות היא בין חופש התנועה לבין ביטחון המדינה, האחרון גובר. כמו כן, בית המשפט הרחיב את טווח ההסתברות כך שיכלול "מרווח ביטחון" בהערכת הנזק, בהתחשב באופי הדינמי של אירועים ביטחוניים. כל הגבלה על התנועה חייבת להיות הכרחית וקשורה ישירות לסכנה הנשקפת ממנה. במקרה דנן, מצא בית המשפט כי החלטת המשיב התבססה על ראיות משכנעות וסירב להתערב בצו ההגבלה. עוד הסכימו השופטים כי קיימת הסתברות גבוהה לוודאות קרובה באשר לסכנה הנשקפת מהעותרים. לפיכך, העתירה נדחתה. הכרעת הדין הדגישה את עליונותו של ביטחון המדינה תוך התוויית מסגרת להערכת ההסתברות לפגיעה והסטנדרט הראייתי הנדרש במקרים כאלה.