בג"צ 518/79

תקציר

פסק הדין נסוב סביב דחיית עתירה מחמת שיהוי ממושך, שנטען על ידי המשיבים כבלתי סביר. עם זאת, מאחר שהמשיבים הסכימו לדון מחדש בבקשת העותרת בשנת 1978 מבלי להעלות כל השגות על השיהוי, הם הודו במשתמע במחיקת כל טענה בדבר השיהוי הקודם. העותרים הגישו במקור בקשה לשחרור נכסיהם המוקנים, אך נדחו על ידי ועדה מיוחדת בשנת 1979. סירוב זה הניע את העותר להגיש עתירה, הנדונה בימים אלה, כנגד החלטת הוועדה. עיקר המחלוקת נסובה סביב פרשנותם ויישומם של סעיפים 28 ו-29 לחוק הרלוונטי. על פי סעיף 28, לאפוטרופוס שיקול דעת לשחרר רכוש מוקנה, אך עליו לשקול את הוראות סעיף 29, המחייב המלצה של ועדה מיוחדת לשחרור. סמכויות האפוטרופוס מתפרשות כמוגבלות למקרים בהם הוועדה ממליצה על שחרור, ובכל המקרים האחרים אין לאפוטרופוס שיקול דעת. כפי שהמליצה הוועדה במקרה זה שלא לשחרר, האפוטרופוס היה מחויב להחלטה זו. בנוסף, נמתחה ביקורת על התכתבותו של האפוטרופוס עם בא כוחו של העותר על היעדר הכבוד והסמכות המיוחסים לעמדתו, במיוחד בכל הנוגע לנימוקי הוועדה, שלא נמסרו לאפוטרופוס. שיקול דעתו של האפוטרופוס, כמפורט בסעיף 28, צריך לאפשר לו לערער על החלטת הוועדה או לפחות לבקש הבהרה של נימוקיה. חובה זו לנמק אינה מוטלת במפורש על הוועדה, ובית המשפט נמנע מלהכריע אם חלה על הוועדה חובה לנמק את החלטותיה. העותרים טענו כי אין לראות בהם "נפקדים" כהגדרתם בחוק, בשל אזרחותם הרבה ואופי ביקוריהם בלבנון. לטענתם, אזרחותם האפקטיבית ומרכז חייהם הוא בבריטניה, ויש לשקול זאת לצורך החלת חוק נכסי נפקדים. בית המשפט הכיר בהן כטענות כבדות משקל הדורשות שיקול דעת מעמיק, וציין כי נראה שהוועדה התעלמה מהן לחלוטין. בסופו של דבר, החליט בית המשפט להחזיר את בקשת העותר לוועדה המיוחדת לבחינה מחודשת המביאה בחשבון את הטענות המשפטיות והעובדתיות שהוצגו, לצד כל ראיה נוספת. הוועדה הונחתה לשקול את טענות העותר ולמסור המלצה לאפוטרופוס, בצירוף הסבר מפורט על דיוניה בנושא. הצו המותנה הקודם נגד הוועדה הוא כעת מוחלט, והצו נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים מבוטל.