רבני 1413466/01

תקציר

המערערת, בית אבות לקשישים, ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי המקרקעין עליהם ממוקם המוסד הינם הקדש דתי שבסמכות בית הדין הרבני. המערערת טענה כי בית המשפט המחוזי פגע בזכותו לצדק פרוצדורלי בכך שלא הורה למשיבים להגיש תביעה חדשה לאחר שהוגש מסמך חדש בתום ההליך. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי זכותה של המערערת למשפט הוגן לא נפגעה, שכן ניתנה לה הזדמנות מלאה להגיב על המסמך החדש ולא הצביעה על כל טענת הגנה או ראיה נגדית שנמנעה ממנה. עוד טען המערער כי בית המשפט נעדר סמכות להקים הקדש דתי, שכן ההקדש אינו הקדש דתי, ועל כן הסמכות הבלעדית נתונה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי ההליך בפני בית המשפט המחוזי עסק בשאלת קיומו של הקדש דתי, המצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. עוד קבע בית המשפט כי אין מניעה משפטית לתחולה רטרואקטיבית של סעיף 53(3) לדבר המלך במועצה, אשר העניק לבית הדין הרבני סמכות לדון בהקמתו ובניהולו הפנימי של הקדש דתי. בנוסף, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות המערער בדבר הפגם המשפטי בהרכב בית הדין שהוציא את פסקי הדין של 1927 ו-1928, חזקת התקינות המינהלית, התיישנות, פעולת בית המשפט וכבוד הדדי בין בתי המשפט. בהתייחסו לסוגיות המהותיות, קבע בית המשפט כי צוואה יכולה לשמש בסיס להקמת הקדש דתי, וכי לבית הדין הרבני סמכות להקים הקדש כזה, גם אם לא נוצר במהלך חייו של המצווה. בית המשפט דן גם ברקע ההיסטורי ובמצב המשפטי בתקופת המנדט הבריטי, והגיע למסקנה כי לבית הדין הרבני הייתה סמכות להקים הקדש דתי לפי סעיף 53(3) לדבר המלך. בית המשפט מצא כי צוואת המנוח מבטאת את כוונתו להקים הקדש, וכי הוועד המנהל של המערער פתח בהליכים בבית הדין הרבני בשנים 1926 ו-1928 להקמת הקדש דתי על אדמות המנוח. בית המשפט קבע כי פסקי הדין משנת 1927 ו-1928, שהכריזו על הקרקע כהקדש דתי, תקפים ולא הוגש עליהם ערעור. יתר על כן, המערערת הייתה מנועה מלטעון כנגד תוקפם של פסקי דין אלה, שכן היא שאבה מהם את זכותה בנכס והשתמשה בהם לרישום המקרקעין על שמה. בית הדין הדגיש כי כל עניין הנוגע להקמתו ולניהולו הפנימי של ההקדש מצוי בסמכותו של בית הדין הרבני. לבסוף נדחה הערעור, והעניין הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בעניינים שטרם הוכרעו. המערערת חויבה לשלם למשיבים 1 ו-2 הוצאות משפט בסך 50,000 ₪.