עש"מ 1062/01

תקציר

בית המשפט העליון פסק בערעור על פסק דין של בית הדין למשמעת בשירות המדינה שעסק ברופא בבית חולים ממשלתי שעבד בפרקטיקה פרטית בביתו ללא רשות. שאלת המפתח הייתה היחס בין ההוראות הכלליות בתקנות שירות המדינה, המסדירות עבודה פרטית של עובדי מדינה, לבין ההוראות הספציפיות הנוגעות לעבודת רופאים. בית המשפט קבע כי ההוראות הכלליות אינן חלות על רופאים, שכן ההוראות הנוגעות לפרקטיקה פרטית מהוות חוק מיוחד לרופאים שאינו כולל את כל הסדרי העבודה הפרטיים בשירות המדינה. משכך, המערערת, שלא קיבלה אישור להקים פרקטיקה פרטית ולא ניכתה 5% משכרה כנדרש, הפרה את הוראות רו"ח. ההסדר המיוחד לרופאים, שהציע הטבות שלא הוענקו לעובדי מדינה אחרים, הצביע על כך שהיעדר חריג "עבודה פרטית אקראית" בלשכת רואי החשבון היה מכוון. בית הדין פירש את ההוראות הרלוונטיות כדורשות אישור מראש לכל פרקטיקה פרטית, ללא קשר להיקף העבודה, ואישר את העיקרון בהודעה משנת 1986. בעוד שהמערערת הוכרה בהיקפה המצומצם של פרקטיקתה הפרטית, אישר בית המשפט את הרשעתה בשל היעדר אישור מראש. עם זאת, בית הדין בחר שלא להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו, בהתחשב במדיניות אי ההתערבות ובענישה הקלה יחסית. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך שמירה על פסק הדין המקורי של בית הדין למשמעת.