בג"צ 1629/16

תקציר

בפסק הדין בעניין תקנה 119 לתקנות ההגנה התייחס בית המשפט למספר סוגיות מורכבות הקשורות להריסת בתים כגורם מרתיע מפני מעשי טרור. העתירות העיקריות ערערו על השימוש בתקנה זו, הדגישו את התנגשותה עם המשפט הבינלאומי והטילו ספק ביעילותה ההרתעתית. בית המשפט התייחס לפסקי דין קודמים שאישרו את חוקיות התקנה והדגיש כי הריסות כאלה משרתות תכלית הרתעתית של ממש, כך לפי שירות הביטחון הכללי. בית המשפט עמד גם על האופן שבו יש להפעיל סמכויות אלה בזהירות, תוך התמקדות במידתיות ובסבירות, במיוחד כאשר הן מופעלות על יחידים שאינם מעורבים ישירות במעשי איבה. בעוד ראיות מנהליות נחשבות מספיקות כדי לאכוף את תקנה 119, עליהן להיות חזקות ומשכנעות במיוחד. במקרים ספציפיים, כמו במקרה של עאמר, שבהם המעורבות בתקיפה הייתה ישירה, נדחתה העתירה, שכן בית המשפט מצא כי ביצוע התקנה לא חרג מנורמות מידתיות. עם זאת, במקרים שבהם מעורבים אנשים בעלי מעורבות ישירה פחותה, כגון עלייה וסאח, הציע בית המשפט בחינה מחודשת, תוך הדגשת הצורך בראיות מפורטות ובחינה זהירה של המידתיות. בית המשפט הכיר בפוטנציאל הכללתם של יחידים המספקים תמיכה עקיפה בהיקף הרגולטורי, אך קרא לזהירות כדי להבטיח שהסנקציות החמורות הללו מיושמות כראוי, תוך שמירה על הצדק על ידי הוצאת צו מותנה לבחינה נוספת.