ע"א 1435/90

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה את תביעת המערערים נגד חברת ישראל להכשרת יישוב בע"מ (החברה) לרשום מקרקעין ביקנעם על שמם ולמסור להם את החזקה בהם. התביעה מתייחסת לרכישת מקרקעין על ידי אביהם המנוח של המערערים מהחברה בשנת 1934. הקרקע נועדה ליישוב יהודי והייתה אמורה להיות מחולקת לחלקות שעליהן יוכלו העולים לבנות את בתיהם. החברה הייתה אמורה לרשום את הקרקע על שם הרוכש בתוך שנה, אך לא עשתה כן. מדיניות החברה הייתה לרשום את חלקות המגורים רק אם הרוכש עלה לישראל. מאחר שהמנוח מעולם לא עלה, רשמה החברה על שמו רק את חלקות ההר והמישור. בשנת 1945 ביטלה החברה את העסקה על הקרקע למגורים עקב חובות שלא שולמו ומכרה אותה למתיישבים אחרים. המערערים תבעו בשנת 1987 וביקשו מבית המשפט להורות לחברה להעביר חלקת קרקע למגורים בהתאם לגודל לו זכאי המנוח על פי החוזה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בקובעו כי היא מיושנת וכי המערערים התמהמהו בהגשתה. עוד קבע בית המשפט כי מצבה של החברה הורע עקב העיכוב וכי המערערים לא תבעו חלקה ספציפית. כמו כן, לא ניתן היה לבצע את החוזה מאחר שלחברה כבר לא היו קרקעות ביקנעם. הערעור בפני השופטת אור בחן האם התביעה חוסה מחמת התיישנות או שיהוי המערערים והאם ניתן לבצע את החוזה בעין. השופט אור מצא כי קיימת מחלוקת אמיתית בשאלה האם התביעה הוגשה במועד וכי די היה בכך שהחברה העלתה את סוגיית אי הביצוע להגנתה. עם זאת, הוא לא ראה צורך להכריע בשאלות אלה, שכן לא ניתן היה לבצע את החוזה בעין. החברה מכרה את כל הקרקעות הרלוונטיות ביקנעם, מה שלא איפשר ביצוע ספציפי. לפיכך, הערעור נדחה, ללא צו להוצאות, בשל נסיבות המקרה. החלטתו של השופט אור נתמכה על ידי השופטים בך ואברמוביץ'.