ע"א 48339-07-13

תקציר

השופט חגי ברנר דחה את הערעור על פסק דין קודם שפסק לטובת טענת המשיב לפינוי המערער. המערערת טענה כי פסק הדין הראשוני הוא פסק דין חלקי ולכן הערעור הוגש באיחור, אך בית המשפט הבהיר כי פסק הדין הקודם אינו פסק דין חלקי, והערעור הוגש בתוך הזמן שנקבע. לגופו של עניין, בית המשפט לא מצא כל ממש באף אחת מטענות המערער. לבית המשפט לשכירות לא הייתה סמכות לדון בתביעות פינוי, אשר היו בסמכותו הבלעדית של בית משפט השלום. גם טענתו של המערער כי לא הסכים לפסק הפינוי נדחתה, שכן הרישומים הראו כי נכח בבית המשפט ונתן את הסכמתו. יתר על כן, בית המשפט לא מצא עילה לבטל את פסק הפינוי, שכן היו ראיות להפרת הסכם השכירות על ידי המערערת, והסדר הפינוי בתשלום היה הסדר שלם ומפורט ביותר. גם הסתמכותה של המערערת על פסק דין קודם (חזום) לא צלחה, שכן מקרה זה נבדל מהנוכחי בכמה נקודות. ככלל, מצא בית המשפט כי הסכמתו של המערער לפנות את הנכס בתשלום משמעה שלא יכול היה לטעון לאחר מכן כי אין עילה לפינויו. השופט דחה גם את טענות המערער בנוגע לחוות דעתו של השמאי, גובה אגרת הפינוי וזכאותו לסעד מן היושר. לבסוף, הורה בית המשפט למערערת לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב והחזיר את הפיקדון לבא כוח המשיב. סגני השופטים ישעיהו שנלר וד"ר קובי ורדי הסכימו עם דעתו המקיפה של השופט ברנר.