ע"א 44439-10-11

תקציר

פסק הדין הנדון הוא בתביעה אזרחית בעניין חלוקת דמי השכירות משני נכסים שנרכשו במשותף בין המערערת לבין המשיב. המערערת טענה כי המשיב חייב לה כספים בגין חלקה בדמי השכירות שנגבו בין השנים 1995-2002, אך המשיב חלק על כך וטען כי חלק מהתביעה התיישנה וכי יש לקזז הוצאות מסוימות כנגד הסכום החייב. בית משפט קמא פסק תחילה באופן חלקי לטובת שני הצדדים: הוא קיבל את תקופת ההתיישנות לתקופה שקדמה לאפריל 1995, ובעוד שמצא לטובת המערערת לתקופה שלאחר מכן, הוא ניכה הוצאות מסוימות מהסכום המגיע למערער. שני הצדדים ערערו על החלטה זו. ערכאת הערעור פסקה לטובת המערערת בסוגיית ההתיישנות, בקובעו כי הודאת המשיב בחוב בשנת 1999 והתחשבנות שבוצעה בשנת 2002 משמעה כי אין לדחות את התביעה בהתיישנות. בית המשפט אף אישר את קביעתו של בית משפט קמא כי על המערערת להשתתף בהוצאות ההשקעות שבוצעו באחד הנכסים, והסכים כי עלויות אלה הסתכמו ב-300,000 ₪ וכי חלקה של המערערת עמד על 150,000 ₪. המשיב תבע מהמערערת דמי ניהול בסך 50,000 ₪ לשנה, אך בית הדין לעררים הסכים עם המערערת כי אין כל ראיה לכך שסכום זה מוסכם או סביר, ועל כן דחה את הערעור שכנגד בעניין זה. סיכומו של דבר, הערעור התקבל בחלקו, בכך שטענת ההתיישנות נדחתה, והערעור שכנגד נדחה כליל. המשיב חויב לשלם למערער את הסכומים הרלוונטיים, לרבות הפרשי ריבית והצמדה, וכן את אגרת הערעור ושכר טרחת עורך דינו של המערער, שהסתכמו בסך של 25,000 ₪.