בג"צ 9018/17

תקציר

בפסק הדין בחן בית המשפט את החלטת היועץ המשפטי לממשלה, בתמיכת פרקליטות המדינה, לדחות את טענות העותר נגד חוקרי השב"כ. בעתירה נטען כי היועץ המשפטי לממשלה פעל באופן בלתי סביר בכך שלא פתח בחקירה פלילית בנוגע לשיטות עינויים לכאורה בהן השתמשו אנשי השב"כ בחקירות. בית המשפט בחן האם החלטה זו מצדיקה התערבות שיפוטית. תחילה בחן פסק הדין את המסגרות המשפטיות המנחות את הביקורת השיפוטית על פעולות היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לחקירות חוקרי שב"כ ובחן את תחולתה של הגנת הצורך בפרקטיקות החקירה של השב"כ. בית המשפט סקר את ההליכים הפרוצדורליים לטיפול בתלונות נגד עובדי השב"כ, לרבות בדיקות מקדמיות של המפקח הכללי וגורמי קבלת ההחלטות המעורבים. הגנת הצורך, כפי שהותוותה בסעיף 34יא לחוק העונשין ובפסיקות קודמות של בתי המשפט, משמשת הגנה משפטית מותנית למעשים הנחשבים נחוצים למניעת נזק קרוב. בהתאם לפסיקות קודמות, הבחין בית המשפט בין פעולות משפטיות הכרחיות לבין הנחיה שיטתית בפועל להפעלת טקטיקות חקירה העלולות לגבל בעינויים. בפסק הדין נקבע כי "אמצעי חקירה מיוחדים" שננקטו בעניינו של העותר דבקים בהגנת הצורך הסטטוטורי, וסותרים את הטענות בדבר חוסר מעש בלתי סביר של התביעה. כפי שהוערך באמצעות ראיות שהוגשו, בית המשפט לא מצא כל תימוכין לטענות בדבר עינויים, וציין היעדר ראיות רפואיות מאששות או חוסר עקביות מהותי בטענות העותר. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שנועדו לשמש התייחסות עצמית לזיהוי בדיעבד של מעשים מוצדקים בידי חוקרים, נקבעו בהתאם לתקדימים משפטיים, ודחו את הטענות כי הן סותרות את החוק הקיים או תומכות באישור שיטתי של עינויים. בית המשפט הדגיש את ההיתר להתייעצויות בין אנשי השב"כ במהלך חקירות קריטיות כדי להבטיח שפעולות שיקול הדעת ייבדקו על ידי פיקוח מנוסה, תוך טיפוח שימוש מושכל בשיטות חקירה. בסופו של דבר, נוכח נסיבות האיום על ביטחון המדינה המגולם על ידי העותר, קבע בית המשפט כי הצעדים שננקטו במהלך חקירתו היו מוצדקים על פי החוק, ובכך דחה את העתירה תוך שימת דגש על ערנות מתמדת לסטנדרטים של זכויות אדם גם בהקשרים ביטחוניים חריגים.