ע"ו 51301-02-12

תקציר

פסק הדין המדובר קשור למקרה של מהגר לובי שעתר להכרה ופיצויים לפי חוק נכים מרדיפות הנאצים. ליבת הוויכוח נסובה סביב ההחלטה המנהלית שנקבעה בעקבות פסיקה קודמת של בית המשפט בנוגע לדחייה גורפת של תביעות המבוססות על חשש מהמשטר הנאצי. ההחלטה המנהלית נועדה לפצות עולים שתביעותיהם נשענו על חשש ללא שימוע פרטני. במקום זאת, היא הציעה להם פיצוי מאפריל 2010 ואילך כזכאות גורפת. המערערת במקרה זה ביקשה ליהנות מההחלטה המנהלית אך גם להמשיך בהליכים משפטיים לקבלת פיצויים ממועד מוקדם יותר. עם זאת, בית המשפט קבע כי על המערערת לבחור בין שני מסלולים: המסלול המינהלי, הכרוך בקבלת תנאי ההחלטה המינהלית, או המסלול המשפטי, הכרוך בבחינה פרטנית של המקרה. השופטים נימקו זאת בכך שמתן אפשרות למערער ללכת בשני המסלולים יפגע בתכלית ההחלטה המינהלית, שהיא לייעל את ההליך ולהימנע מהליכים משפטיים ממושכים. הם הדגישו כי ההחלטה המנהלית נועדה להיטיב עם התובעים וכי הבחירה בה צריכה להיות החלטה מכוונת ומושכלת, מתוך הבנה כי התקדמות במסלול המשפטי תישא בתוצאות המשפטיות הנלוות אליה. בנוסף, הדגישו השופטים את חשיבות האחידות והימנעות מהוצאות משפטיות מיותרות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערער לא חויב בתשלום שכר טרחה, מה שהוביל את השופטים להסכים עם פסיקות קודמות במקרים דומים.