עפ"ג 41577-08-14

תקציר

המדינה ערערה על גזר הדין שהטיל בית משפט השלום בחיפה על שלושה משיבים שהורשעו בעבירות סביבתיות, קרי השלכת פסולת וגרימת זיהום אוויר. המשיבים כללו חברה, בעל מניותיה ומנהלה (המשיב 1) ועובד (המשיב 3), שנהג במשאית במסגרת עבודתו. העבירות כללו השלכת פסולת, לרבות צמיגים וגרוטאות רכב, והצתת הפסולת. בית משפט קמא הרשיע את המשיבים על סמך הודאתם והטיל עליהם קנסות שנחשבו מקלים מדי על ידי המדינה. המדינה טענה כי שגה בית משפט קמא בקביעת טווח הענישה וחרג ממדיניות הענישה שנקבעה בעבירות מסוג זה, וכתוצאה מכך נגזרו עונשים נמוכים משמעותית. היא התייחסה לתיקון לחוק העונשין, תוך הדגשת עקרון ההלימות, שמטרתו להטיל עונשים פרופורציונליים לחומרת העבירה. המדינה הדגישה גם את האינטרס הציבורי בהגנת הסביבה ואת כוונת המחוקק להחמיר את הענישה בעבירות סביבתיות. פסקי דין רבים שהציגה המדינה הטילו עונשים מחמירים יותר מבית משפט קמא, והמדינה טענה כי נסיבות העבירה, לרבות תכנון מוקדם וסוג הפסולת, לא נשקלו כראוי. הגנת המשיבים התמקדה בנסיבות המקלות, במצבם הכלכלי ובעובדה שהודו, ובכך חסכו זמן שיפוטי. הם טענו כי טווח הענישה שקבע בית משפט קמא הוא סביר וכי יש להתאים את הענישה באופן אינדיבידואלי. שופטי הערעור הסכימו להחמיר את הקנסות, וקיבלו את טענת המדינה כי בית משפט קמא קבע טווח ענישה נמוך באופן בלתי הולם. הם קבעו כי הטווח צריך להיות גבוה יותר, במיוחד בהתחשב בתכנון הכרוך בכך, בפגיעה בסביבה ובקנסות המרביים הקבועים בחוק. עבור המשיב 1 נקבע הגבול התחתון של טווח הקנסות על 25,000 ₪, עבור משיב 2 על 40,000 ₪ ועבור משיב 3 על 10,000 ₪. נמצא כי הקנסות שהטיל בית משפט קמא אינם מספיקים, והשופטים הטילו קנסות גבוהים יותר, בהתחשב במצבם הכלכלי של המשיבים ובהיעדר רישום פלילי. בנוסף, הדגישו השופטים כי עבירות סביבתיות המונעות ממניעים כלכליים ראויות לעונשים חמורים יותר, והורו על תשלום הקנסות לקרן לשמירה על הניקיון. ההחלטה גם התוותה את הנוהל לחתימת המשיבים על התחייבויות כספיות, עם אפשרות למאסר אם לא יקוימו.