רע"א 4990/05

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בשתי בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב, העוסקות יחד בסוגיות פרוצדורליות הנוגעות לוועדת ערר שהוקמה מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב). במקרה הראשון, תושבי שכונת נווה עמל בהרצליה ערערו על דרישות היטל ביוב מעיריית הרצליה, בטענה ששילמו עבור תשתיות בשנים קודמות ולכן יש לפטור אותם. תחילה דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב את תביעתם, והורה כי העניין יוכרע בוועדת ערר. למרות העיכובים, האריכה ועדת הערר את המועד האחרון להגשת הערר, מתוך הכרה בכך שמחלוקת התושבים בנוגע לטענות ניכרת. עם זאת, מאוחר יותר ביטל בית המשפט המחוזי החלטה זו, וקבע כי ליו"ר ועדת הערר אין סמכות להאריך מועדים מעבר ל-60 יום. המקרה השני עוסק במועצה האזורית עמק חפר ובמספר משיבים שהגישו ערעורים מאוחרים על דרישות להיטל ביוב, בהשפעת השאלה האם תקופות הפגרה של בית המשפט נספרות לקראת המועד האחרון להגשת הערר. ועדת הערר קבעה בתחילה כי אין לספור את הפגרה ואפשרה להאריך חלק מהערעורים, אך בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה, החיל את תקנות הפגרה ואישר מחדש את מגבלת 60 הימים. השאלות המשפטיות העיקריות שנבחנות הן האם ניתן לערער על החלטות ביניים של ועדות ערר, האם יו"ר ועדת הערר יכול להאריך את מועדי ההגשה מעבר לגבולות הקבועים בחוק, והאם פגרת בתי המשפט משפיעה על המועד האחרון להגשת עררים. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה כי ניתן לערער על החלטות ביניים באמצעות רשות מינהלית, כי סמכותו של היו"ר להאריך מועדים אכן מוגבלת בחוק, וכי חל סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, ובכך לאפשר תקופות פגרה לדחיית מועדי הגשה. פסק הדין מדגיש את הצורך בביקורת חקיקתית כדי למנוע אילוצים פרוצדורליים בלתי סבירים ולהבטיח בהירות בפעולות בתי הדין המנהליים. שני הערעורים נדחו, וההוצאות נפסקו נגד המועצה אך לא נגד העירייה.