רע"א 19000-05-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על הנתונים שנמסרו: **ניתוח משפטי של החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים ברע"א 19000-05-25 כהן נ' דוד** **1. עקרונות משפטיים עיקריים:** * **הגבלת זכות הערעור על החלטות בנוגע להוצאות:** עיקרון מרכזי שעליו מתבססת ההחלטה הוא ההסדר הקבוע בחוק, ובפרט בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009. סעיף 1(8) לצו קובע במפורש כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה הנוגעת ל"הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם", אלא אם כן הותנתה לאחר מתן פסק דין ואינה נבלעת בו. הדבר מבטא מדיניות שיפוטית של הימנעות מהתערבות בהחלטות ביניים הנוגעות להוצאות, על מנת למנוע עיכוב מיותר בהליכים המשפטיים. * **הגבלת התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעת בית משפט קמא לעניין הוצאות:** כפי שמצוין בהחלטה (הן בפסקה 7 והן בפסקה 8), גם אלמלא ההוראה המפורשת בצו, קיים כלל יסוד בדין לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעת בית משפט קמא בנוגע לפסיקת הוצאות. התערבות כזו תיעשה רק במקרים חריגים ביותר, כאשר נפלה טעות משפטית או פגם מהותי בשיקול הדעת. הלכה זו מובאת בהרחבה עם אזכור פסיקות מפתח (כגון ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון). * **חובת ההתייצבות לדיון וסנקציות על אי-התייצבות:** ההחלטה מדגישה את חובת הצדדים להתייצב לדיונים שנקבעו להם בבית המשפט. אי-התייצבות, במיוחד כאשר היא נעשית באופן חד-צדדי ובלי קבלת אישור מבית המשפט, נתפסת כזלזול בהליך השיפוטי, בבית המשפט ובצד השני, ועלולה לגרור סנקציות. במקרה זה, בית המשפט קמא ראה באי-התייצבות המבקש "עשיית דין לעצמו". * **סבירות ומידתיות בהטלת הוצאות:** המבקש טען כי חיוב ההוצאות היה "בלתי סביר", "בלתי מידתי" ו"בשיעור גבוה". בית המשפט דחה טענות אלו, הן מכוח הכלל בדבר הגבלת הערעור על הוצאות, והן לגופו של עניין. נטען כי בית המשפט קמא אף "חס על המבקש" בכך שהסתפק בסכום ההוצאות שנקבע, ולא חייב אותו בסכום ריאלי יותר, לאור הנזק שנגרם לצד השני ולבית המשפט. **2. חידושים משפטיים (במידה וניתן להגדירם כך בהקשר זה):** * **יישום מחמיר של כלל אי-מתן רשות ערעור על הוצאות:** במקרה זה, בית המשפט המחוזי נקט בדרך המהירה והיעילה לדחיית הבקשה. הוא עשה שימוש ישיר וחד-משמעי בסעיף 1(8) לצו, המגביל באופן גורף את זכות הערעור על החלטות ביניים בנוגע להוצאות. ניתן לראות בכך יישום מחמיר ומדויק של ההוראה, שנועד להרתיע מפני הגשת בקשות ערעור מן הסוג הזה. * **החלת סנקציה של הוצאות לאוצר המדינה בגין הגשת בקשת ערעור בניגוד לצו:** חידוש או לפחות יישום פסיקתי מעניין הוא הטלת הוצאות על המבקש לטובת אוצר המדינה (1,000 ₪) בגין הגשת בקשת רשות ערעור שהיא "בניגוד להוראות הצו". על אף שההחלטה במקור עסקה בהוצאות בין הצדדים, בית המשפט רואה בהגשת בקשת הערעור, שהייתה חסרת בסיס משפטי על פי הצו, עילה להטלת הוצאות נפרדות, הפעם לטובת אוצר המדינה, כתמרור אזהרה. **3. תהליך קבלת ההחלטות וההשתלשלות העובדתית:** ההחלטה מפרטת בהרחבה את השתלשלות העובדתית שקדמה לה, וממנה עולה תמונה של ניסיונות חוזרים ונשנים מצד המבקש לדחות את הדיון, תוך העלאת טענות שונות (הריון בסיכון, חג במקום מגורים, אי-הבנה לגבי חובת ההתייצבות). בית המשפט קמא, ולאחר מכן בית המשפט המחוזי, בחן את ההיסטוריה של ניסיונות הדחייה ואת הסיבות שהוצגו, ומצא כי המבקש פעל בחוסר תום לב או לפחות בזלזול בהליך. **4. סיום ההליך:** * הבקשה נדחתה. * לא נפסקו הוצאות לטובת המשיבה (ככל הנראה מכיוון שלא התבקשה תגובתה). * הוטלו הוצאות על המבקש לטובת אוצר המדינה בסך 1,000 ₪, ונקבע כי יגבו מעירבון שהופקד. **לסיכום:** פסק הדין מהווה דוגמה ליישום מדוקדק של הוראות החוק הנוגעות להגבלת ערעור על החלטות ביניים בנוגע להוצאות. בית המשפט המחוזי שם דגש על הכלל שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בהחלטות הנוגעות להוצאות, אלא במקרים חריגים ביותר. בנוסף, הוא הבהיר כי התנהלות של "עשיית דין עצמית" ואי-התייצבות לדיון, על אף קביעות קודמות של בית המשפט, אינן מתקבלות בבית המשפט ועלולות לגרור סנקציות. הטלת הוצאות על המבקש לטובת אוצר המדינה בגין הגשת בקשה בניגוד לצו, מהווה מסר ברור בדבר החשיבות של שמירה על כללי הדיון ועל הוראות הצו.