ע"א 322/98

תקציר

בעל נכס הממוקם ברחוב הכנסייה בכפר כנא הגיש תביעה לבית משפט השלום לפינוי ופינוי הדייר מהנכס, המורכב ממספר יחידות. עילות הפינוי כללו אי היענות לבקשת המשכיר להפסיק להשתמש בנכס המושכר, אי פנייה של השוכר למשכיר לחידוש השכירות והפרת תנאי השכירות במספר דרכים. עוד טען המשכיר כי השוכר אינו מוגן על ידי חוק הגנת הדייר ועליו לפנות את מבנה בית הספר משום שננטש וייעודו השתנה. יתר על כן, המשכיר טען לאי תשלום דמי שכירות ותבע פינוי בעילה זו. השוכרת הגישה כתב הגנה, בו הכחישה את מרבית טענות המשכיר וטענה כי הסכימה למעשיו. לחילופין, ביקש השוכר סעד מן הצדק. בית משפט קמא פסק לטובת השוכר, והגיע למסקנה כי הוא דייר מוגן ולא הפר את תנאי השכירות. בעל הבית ערער על החלטה זו. הערעור נסב סביב השאלה האם השוכר אכן היה דייר מוגן, ואם כן, מהו היקף המושכר שלו. בית המשפט בחן את סדרת חוזי השכירות בין הצדדים, משנת 1969. בעוד שהחוזים כללו סעיפים שיכולים לתמוך בטענת הדייר למעמד מוגן, ניכר גם כי סעיפים מסוימים סותרים טענה זו. בית המשפט שקל בקפידה כל חוזה, וציין אי התאמות בתיאור הנכס המושכר ובכוונות הצדדים. בסופו של דבר, בית המשפט מצא כי הדייר היה דייר מוגן לבניין הראשי, לחצר ולחצר הראשית, שכן השקעות אלה נחשבו כדמי מפתח. עם זאת, מאגר האסבסט לא נחשב לחלק מחוזה החכירה המוגן, שכן הוא הוקם ללא תשלום דמי מפתח. לפיכך, על השוכר לפנות את החנות תוך 90 יום מיום קבלת פסק הדין. הערעור נדחה בחלקו והתקבל בחלקו, תוך שהוא מקבל את החלטת בית משפט קמא בעניין הדיירות המוגנת בנכס העיקרי אך מחייב את השוכר לפנות את חנות האסבסט.