עמ"נ 20272-03-11

תקציר

פסק הדין דן בחובותיהם של בעלי נכסים לשלם ארנונה בישראל, כפי שמכתיבה פקודת העיריות. על פי פקודה זו, בעלי נכסים חייבים בתשלום ארנונה, אלא אם כן הודיעו בכתב כי חדלו להחזיק בנכס. הודעה זו חיונית מכיוון שהיא מעבירה את החבות בארנונה לבעלים או למחזיק החדש. בית המשפט בוחן את ההשלכות של אי עמידה בדרישת הודעה זו. נמצא כי הכלל מחייב את בעל הנכס לשלם את המסים. עם זאת, ישנן נסיבות חריגות שבהן על הרשות המקומית לבחון באופן אקטיבי שינויים בבעלות על נכסים. זה חל כאשר יש תקופה ממושכת של אי תשלום, צבירת חוב משמעותי, או שלרשות יש ידיעה בפועל על שינוי החזקה. פסק הדין מפרש גם את השלכותיו של חוק הגנת הדייר, הקובע כי זכות הדיירות המוגנת בעסק אינה עוברת בירושה לעיזבון הדייר. במקום זאת, זוהי זכות הניתנת לבן הזוג או לבני המשפחה המנהלים את העסק באופן פעיל. במקרה דנן, מאחר שהמערערת וילדיה לא המשיכו לנהל את העסק, הם אינם זכאים לדיירות מוגנת. לכן, אין להם זכויות קנייניות על הנכס. בית המשפט מגיע למסקנה כי אין לראות במערערת, יחד עם ילדיה, "מחזיקים" כהגדרתם בפקודת העיריות. מכיוון שהם אינם בעלים ואינם זכאים להיות דיירים מוגנים, הם אינם חייבים בתשלום ארנונה על הנכס. האחריות לאי תשלום מיסים מוטלת על הבעלים בפועל של הנכס, במקרה זה, עמידר. משכך, הארנונה שנגבתה מהמערערת מיום פטירת המנוח ועד להריסת המבנה דינה כחסרת תוקף. המשיבים נדרשים לשאת בהוצאות המערערים, בסך של 20,000 ₪, לרבות שכר טרחת עורך דין.