ת"א 23510-02-21

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את התביעה על יסוד פרשנות החוזה בין התובעת לנתבעים. החוזה המדובר הוא חוזה בניה, אשר נופל תחת הקטגוריה של חוזי רשות, ובכך מזמין את החלת המשפט הפרטי והמנהלי כאחד. לב העניין סובב סביב פרשנות נכונה של סעיף בחוזה הנוגע לתמחור דירות. הסעיף הנדון, סעיף 9.3, ממוקם תחת פרק שכותרתו "מכירת דירות מחיר למשתכן" וקובע כי מקדמים מסוימים יחולו על "בניין רב קומות" מהקומה השביעית מעל פני הקרקע. בית המשפט קובע כי הפרשנות הסבירה ביותר של הסעיף, בהתחשב בהקשר הכולל של החוזה, בהתנהלות התובעת ובנסיבות היחסים החוזיים, היא כי המקדמים (הפחתות) חלים על קומות מגורים. הסיבה לכך היא שהסעיף קובע כי המקדמים הגבוהים יותר יחולו מקומת המגורים השמינית עד השביעית. פירוש הסעיף כפי שמציע התובע יהפוך את אחד ממקדמי ההפחתה לחסר משמעות, בניגוד לעיקרון לפיו יש לפרש חוזה כך שניתן יהיה לתת תוקף לכל אחד מתנאיו. זאת ועוד, פניותיה הראשוניות של התובעת לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ותכניות המבנים תומכות שתיהן בפרשנות הנתבעים. פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם מטרת החוזה, שהיא לספק פתרונות דיור נגישים במחירים נמוכים ממחיר השוק למי שזקוק להם ביותר. לבסוף, השופט לא מצא לנכון להחיל את כלל הפרשנות על המנסח במקרה זה, שכן לדעתם הוראות החוזה ברורות. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובע חויב בהוצאות הנתבעים, בסך של 15,000 ₪.