ע"א 7058/17

תקציר

במקרה משפטי מורכב זה, בית המשפט לערעורים בחן ערעורים הנוגעים לחלוקת האחריות בין צדדים המעורבים בהפסדי משקיעים עקב רכישת מניות חסרות ערך. לאחר בחינה מדוקדקת, החליט בית המשפט לדחות את ערעור המשקיעים ולקבל חלקית את ערעוריהם של דוד ונתן בנוגע לאחריותם המשותפת. בית משפט קמא קבע בהרחבה את חבותם על סמך ממצאים מפורטים, שערכאת הערעור בחרה שלא לבטלם, תוך הקפדה על עקרון כיבוד פרשנותם של בתי משפט קמא לעניינים עובדתיים. עיקר הערעור עסק בהערכת שיעורי הנזק, הגנות חברת הביטוח ויישום דוקטרינת "המבוטח התמים". המשקיעים התקשו להוכיח את נזקיהם הנטענים בשל היעדר תיעוד מספק, אך בית המשפט קיבל טבלה שסיפק דוד כבסיס לגיטימי לחישוב הפיצוי, וקבע כי הנזק עומד על כ-2 מיליון שקל. חברת הביטוח הצליחה לטעון לאי אחריותה, תוך התבססות על הוראות הפוליסה ואי גילוי עובדות מהותיות על ידי המבוטח, ובכך השתמשה בסעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח. יתר על כן, דוקטרינת "המבוטח התמים", העשויה להגן על מבוטח שאינו מודע לאי גילוי פסול של מבוטחים שותפים, לא יושמה, בעיקר משום שהפטור של חברת הביטוח נגזר ממחדל אובייקטיבי שאינו תלוי באשמת הפרט. למרות שרכישה רשלנית של מניות על ידי דוד כוסתה במקור במסגרת הפוליסה, הפטור בגין אי גילוי נותר בתוקף. בנוסף, בית המשפט אישר את הרלוונטיות של סעיף מחריג לגבי פעולות הונאה של שותף כלשהו, החל במקרה של נתן, אך פקפק באחריות המבוססת על רשלנות של דוד. בסופו של דבר, בית המשפט זיקק את פרופורציות החבות, והטיל על מורגן את האחריות העיקרית, תוך התחשבות בכל האחריות המשותפת של עושי העוולה כלפי המשקיעים, תוך פירוט ההקצאות הפנימיות בין דוד לנתן. לסיכום, הערעורים הובילו לשלילת הפיצוי מהמבטחת, בטענה לצורך בגילויים שקופים בעסקאות ביטוח. השופטים בחרו שלא לתגמל הוצאות, מתוך הכרה במורכבות הסוגיות ובתוצאות הקשות שעמדו בפני דיוויד וניית'ן בשל ההונאה של מורגן.