עת"מ 8618-01-13

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם השינוי בארנונה, שיעור הארנונה לשטחי שירות בכפר ורדים, מ-60% ל-50% מהתעריף למגורים, נעשה כדין. בית המשפט קבע כי הפחתת שיעור הארנונה מ-60% ל-50% במרץ 1994, המכונה הצו השני, הייתה בלתי חוקית. למועצה המקומית לא הייתה סמכות לבצע שינוי זה משום שהוא התרחש באותה שנת כספים שבה הוטל לראשונה צו הארנונה, שהעניק למועצה שיקול דעת לקבוע את תעריף הארנונה רק בהטלה הראשונה. פעולה זו עמדה גם בניגוד לתכלית חוקי ההקפאה, שמטרתם למנוע שינויים בתעריפי הארנונה. זאת ועוד, חזקת היושר בדבר ההליך המינהלי בצו השני נשללה בשל אי חוקיותו. העותרים לא הביאו ראיות לכך שצווי הארנונה שבאו לאחר מכן תיקנו את אי החוקיות, ומשכך חזקת התקינות המינהלית לא חלה עליהם. בית המשפט דן גם בהשלכות אי חוקיותו של הצו השני, והגיע למסקנה כי למועצה לא רק הזכות אלא גם החובה לבטלו בשל האינטרס הציבורי בתיקון טעויות מינהליות. באשר לתביעת העותרים לקיזוז גביית ארנונה מופרזת כנגד חובותיהם השוטפות בארנונה, מצא בית המשפט כי אין לו סמכות עניינית בסוגיה זו. זאת, משום שהתביעה לסעד כספי היא עצמאית ויש להפנות אותה לבתי המשפט הרגילים ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט דן בקצרה לגופה של טענת הקיזוז, תוך הכרה בזכות הקיזוז של האזרח לפי חוק החוזים, אך גם בהתחשב באינטרס הציבורי שלא לפגוע בתקציב הרשות המקומית. בסופו של דבר נדחתה העתירה, וצו הארנונה המקורי משנת 1993 נקבע כצו תקף. המועצה המקומית חויבה לגבות ארנונה עבור שטחי שירות בשיעור של 60% מספטמבר 2012 ואילך, וגם טענת הקיזוז נדחתה. שני הצדדים היו פטורים מהוצאות משפט.