בג"צ 547/84

תקציר

החלטת בית המשפט נסובה סביב פרשנותו של סעיף 23 לחוק לתיקון פקודת העיריות, בפרט בכל הנוגע לדרישות המועצות המקומיות להטיל ארנונה. בית המשפט הדגיש פרשנות טקסטואלית של החוק, וקבע כי יש להבחין בין כוונת המחוקק לבין החוק עצמו, ולא מתוך אמירות או הנחות חיצוניות. השופט ש' לוין התנגד לחריגה מהחוק הכתוב וסבר כי אישור הממונה עדיין נחוץ לצורך הטלת ארנונה. לעומת זאת, השופטים נתניהו וברק חלקו על כך, ותמכו בדעה כי תיקונים אחרונים בפקודה והוראות חקיקה חדשות מרמזים על כך שהצורך באישור הנציב הוסר מכללא. הם סברו כי הרפורמה נועדה להעניק למועצות המקומיות אוטונומיה דומה לזו של הרשויות המקומיות בהטלת מיסים ללא פיקוח ממשלתי מרכזי. ההחלטה ציינה את ההיסטוריה החקיקתית התומכת בפרשנות זו והצביעה על תקדים המצדד בה, אשר ננקט באופן עקבי. בסופו של דבר, קבע הרוב כי המועצה המקומית פעלה במסגרת סמכותה להטיל ארנונה על בסיס מספר העובדים, תוך דחיית טענות לחוסר סבירות ומניעים פסולים, ובכך דחתה את העתירה ואישרה את הטלת המס.