בג"צ 667/78

תקציר

תקנות הגנת הדייר (שכר דירה בעסקים - שיעורים מרביים והפחתות), תשל"ח-1978, שהותקנו על ידי ממשלת ישראל ביום 1.10.1978 מכוח חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972, נועדו להגן על השוכרים מפני עליית שכר דירה מופרזת. תקנות אלו מסווגות עסקים לסוגים א' ו-ב', וקובעות את דמי השכירות המרביים בהתאם לאזור בו נמצא העסק. עם זאת, הסיווג קשור למעמדו של השוכר בנוגע למס ערך מוסף, אשר זוכה לביקורת כגישה שגויה. העותרים טוענים כי הממשלה חרגה מסמכותה וכי התקנות מרוקנות את חוק הגנת הדייר ממהותו. לטענתם, יש לסווג את סוגי העסקים על פי אופי העסק עצמו ולא על פי מצבו הכלכלי של השוכר. בבג"ץ 695/78 ובבג"ץ 667/78 מבקשים העותרים לבטל את תקנה 4 לתקנות אלה, המחריגה עסקים רבים מהוראות שכר הדירה המרבי. בית המשפט, בהרכב ממלא מקום הנשיא לנדוי, השופט בכור והשופט אשר, מסכים פה אחד כי הממשלה אכן חרגה מסמכותה בהתקנת תקנות אלה. סיווג עסקים על פי חוק מס ערך מוסף, המתמקד בהצלחת העסק ולא באופיו, אינו עולה בקנה אחד עם תכליתם של דיני הגנת הדייר. לפיכך, בית המשפט מבטל את הצווים המותנים ודוחה את העתירות, תוך שהוא מקבל את הטענה כי התקנות מהוות הפעלת סמכות בלתי סבירה.