ו"ע 61587-07-20

תקציר

פסק הדין דן בהגדרת "זכות במקרקעין" לפי חוק מיסוי מקרקעין, ובהגדרה הרחבה של המונח "מכירה". הוא מתייחס לפסקי דין קודמים המדגישים את מהותו הכלכלית של המונח "זכות במקרקעין", הכולל מאפיינים המשפיעים על השימוש בקרקע ולכן על שוויה, כגון זכויות בנייה. פסק הדין מזכיר גם את כללי ההשתק השיפוטי, המונעים מבעל דין לטעון טענות סותרות בהליכים שונים. באשר למקרה דנן, טענה המשיבה כי הסכם הניהול והסכמי המכר היו עסקה אחת ויחידה שפוצלה לשתיים. המערערים, לעומת זאת, טענו כי מדובר בהסכמים נפרדים. בית המשפט הסכים עם המשיב וקבע כי הטענות שהציגו הצדדים בהליכים קודמים תומכות בטענת המשיב. זאת ועוד, ההיגיון הכלכלי שעמד מאחורי ההסכמים והפעולות שנקטו הצדדים הצביע על כך שמדובר בעסקה אחת. פסק הדין התייחס גם לטענות המערערים בדבר הפטור לפי סעיף 50 לחוק מיסוי מקרקעין, וקבע כי הפטור חל רק על התמורה המוצהרת בבקשת הפטור, שאינה כוללת את התמורה הנוספת ששולמה על פי הסכם הניהול. בית המשפט הורה למשיבה לחשב מחדש את המס תוך התחשבות במס ההכנסה ששילמה המערערת. באשר לתקופת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי החלטת המשיב אינה קצובה בזמן, שכן סעיף 82 לחוק מיסוי מקרקעין חל במקרים של דיווח חלקי או אי דיווח, והוא אינו מוגבל בזמן. לבסוף, דן בית המשפט בקנסות שהוטלו על המערערים בגין אי הצהרה על העסקה במועד. תוך הכרה בכך שהקנסות היו משמעותיים, קיבל בית המשפט את טענת המשיב כי אי ההצהרה לא נבעה מנסיבות חיצוניות או מפרשנות בתום לב של החוק. עם זאת, בהתחשב באופי החריג של הקנסות, הציע בית המשפט להפחית אותם. הקנסות נקבעו על 200 אלף שקל להסדר ו-150 אלף שקל לגני "מקור חיים". כן חויבו המערערים לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין ביחד ולחוד, בסך כולל של 20,000 ₪.