עת"מ 51866-10-21

תקציר

פסק הדין מקבל את העתירה להכיר בעותרים כדיירים ממשיכים של הוריהם שנפטרו. הדבר מזכה אותם להמשיך להתגורר בדירה הציבורית בה הם מתגוררים מאז שנת 1973. המפתח לפסק הדין הוא פרשנות הדין הישראלי סביב מעמדו של "דייר ממשיך". השופט קובע כי מאסרו של העותר למשך 13 חודשים אינו שולל את מעמדו כשוכר ממשיך, בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה. ראשית, תקופת המאסר קצרה יחסית – כרבע מתקופת האכשרה הנדרשת. שנית, העותר התגורר בדיור הציבורי קרוב לחמישים שנה, מאז שהיו ילדים. הגדרת דייר מתמשך, כפי שנקבעה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, חלה על בן זוגו, ילדו, נכדו, הורהו או אפוטרופסו של נפטר או מי שעבר לגור בסיעוד. החוק קובע כי המבקש התגורר עם הזכאי לפחות שלוש שנים בסמוך לפני פטירתו או מעבר דירה. במקרה דנן, התגוררה העותרת עם אמם – שהוגדרה כדיירת החוזית לאחר מות אביה של העותרת – עד לפטירתה בשנת 2017, למעט תקופת המאסר. העותרים אף התגוררו עם אביהם למעלה משלוש שנים עד פטירתו בשנת 1977. השופט קובע כי ניתן לראות בעותר דייר ממשיך הן של אביהם והן של אמם, למרות שהאחרונים מעולם לא הוכרו רשמית כשוכרים חוזיים. אמו של העותר אכן הייתה דיירת ממשיכה לאחר מות בעלה, אך אין סיבה שגם העותרת לא תיחשב כזו. יתר על כן, מעמדו של העותר כקטין בעת פטירת אביו, משמעו שלא יכלו להתקשר בחוזה, אך אין בכך כדי לשלול את זכותו להיות שוכר ממשיך. השופט מתייחס גם לסוגיית השיהוי - ההחלטה מיושמת ארבע שנים לאחר פסק הדין הראשוני. הם בוחרים להתעלם מכך בשל הסכמת הרשויות הרלוונטיות להפסיק בינתיים את ההליכים. לבסוף, קובע השופט כי לבית המשפט אין סמכות לדון בטענת העותר בדבר תחולת סעיף 94(א) לחוק המקרקעין. המשיבים – הרשויות הרלוונטיות – יכסו את הוצאות העותר, שישלמו כל אחד 5,000 ש"ח.