ה"פ 26751-11-20

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את התביעה שהגיש המבקש, אשר דרש פסק דין הצהרתי לפיו החתימה על איגרת חוב היא של המשיב וכי הכחשת המשיב את אמיתות החתימה מהווה תרמית. המבקש, שנשא בנטל השכנוע, לא הביא ראיות מספיקות לכך שהמשיב חתם על הערבות. למרות שחוות דעתו של המומחה וראיות נוספות הצביעו על כך שהחתימה היא ככל הנראה של המשיב, המבקש לא סיפק כל תימוכין נוספים להוכחת חתימתו של המשיב עצמו על המסמך. הנסיבות סביב החתימה, כגון תאריך ותהליך החתימה מרחוק, לא נקבעו באופן ברור, וניתן היה למצוא הסברים אחרים למקור החתימה. עדותו של המשיב, שהייתה העדות היחידה התומכת בטענתו, נמצאה רציפה ומהימנה, בעוד שעדותה של המבקשת לא ביססה את טענתה בדבר המרכיבים המרכזיים. זאת ועוד, טענת המשיב כי המבקש זייף את חתימתו לא הוכחה, והמשיב לא עמד ברף ההוכחה הנדרש לטענות חמורות מעין אלה. המשיב לא הביא כל ראיה לכך שלמבקש הייתה גישה לחתימותיו או למסמכי הזהות שלו, וטענתו למרמה לא נתמכה במידה מספקת. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא קמה חבותו של המשיב על פי הערבות, ותביעת המבקש למתן פסק דין הצהרתי נדחתה. לשם הבטחת כבודם של העדים והצדדים ולצורך קביעת הוצאות, מצא בית המשפט גם כי המשיב לא הצליח להוכיח את טענתו לתרמית. נוכח מאזן ההסתברויות הקל לטובת המשיב והחסרונות הראייתיים של שני הצדדים, קבע בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו, ותביעת המבקש נדחתה.