ע"ע 43951-09-22

תקציר

פסק הדין עוסק בערעור על תחולת חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות על מערער שביקש הכרה כאדם עם מוגבלות לאחר שחזר לעבודה בעקבות אירוע לב. תחילה קבע בית המשפט כי המערער לא היה "אדם עם מוגבלות" עם חזרתו לעבודה בשנת 2009, שכן הראיות לא הצביעו על מגבלות תפקודיות משמעותיות בתחומי החיים העיקריים. המערער טען כי רופאיו המליצו להפחית את הלחץ בעבודה, והציעו הגבלות כמו אי עבודה בשעות נוספות או נסיעה לחו"ל, אך בית המשפט מצא כי אלה לא פגעו באופן משמעותי בהעסקתו. בהמשך, כשמצבו הרפואי השתנה והגביל אותו ל-50% עבודה, הכיר בו בית המשפט כ"אדם עם מוגבלות" על פי החוק. כתוצאה מכך, נדרש המעביד לבצע התאמות סבירות כדי לשמור על מקום עבודתו. עם זאת, המעסיק לא עמד בחובה זו כראוי, ולא ביצע התאמות ולא חיפש באופן יסודי משרות מתאימות למערערת. בית המשפט ציין גם את חוסר שיתוף הפעולה של המערער במציאת תפקיד חלופי ואת היתירות הקיימת בתפקידו, שסיבכה את העניינים. למרות שהכיר בפגמים במעשי המעסיק, ייחס בית הדין למערער אחריות מסוימת על כך שלא סייע בחיפוש עבודה חדשה ובסופו של דבר פסק לו פיצוי כספי והוצאות משפט. ההחלטה משקפת שיקולים מגוונים של דיני מוגבלות, חובות מעסיק ונוהלי העסקה, עם התאמות הנדרשות להתאמה למוגבלות, תוך ציון שיתופי פעולה מצד העובדים.