ע"א 212/59

תקציר

פסק דינו של בית המשפט הישראלי בעניין רשות הפיתוח נ' שיח' מוסטפא איברהים אל דיב עוסק במחלוקת על הפיצויים המגיעים למשיב, שאדמתו הופקעה על ידי רשות הפיתוח המערערת בסוף אוקטובר 1955. פסק הדין המקורי של בית המשפט המחוזי פסק למשיבה פיצוי בסך 22,000 לירות בצירוף ריבית בשיעור של 9% מיום 27.10.55 ועד ליום 4.9.58 ו-15% מיום 4.9.58 ועד למועד התשלום בפועל. רשות הפיתוח ערערה על החלטה זו, וטענה כי היה על השופט לנכות 25% במקום 7% עבור כבישים, שטחים ציבוריים, איחור, פרמיות, סיכונים, הוצאות, מיסים ועמלות. בית המשפט לא מצא עילה מספקת להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בדבר הניכוי בגין כבישים ושטחים ציבוריים, אך הסכים כי יש מקום לניכוי גבוה יותר בגין איחור, פרמיה, ריזיקו, הוצאות, מיסים ועמלה. הוחלט כי יש להחיל ניכוי כולל של 20% על שווי הקרקע, מה שהביא לפיצוי מופחת של 18,874 לירות. באשר לשיעור הריבית, הכיר בית המשפט בכך שפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943, אינה קובעת במפורש ריבית על פיצויים. היא הפנתה לסעיף 112 לחוק סדר הדין האזרחי העות'מאני, המתייחס לחבות מעין חוזית וריבית על כספים המגיעים מכוח התחייבות חוזית. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לפסוק ריבית על פיצויי הפקעה מיום החזקה בקרקע. הוא קבע את שיעור הריבית על 6% למאה לשנה מיום 27.10.1955 עד 31.03.1959 ועל 11% למאה לשנה מיום 31.03.1959 ועד למועד התשלום בפועל. החלטה זו התבססה על עקרונות של צדק ויושר, כמו גם על תקדימים קודמים של ישראל ובריטניה בנושא הפקעת קרקעות וריבית על פיצויים. עוד הודגש בפסק הדין כי זכותה של הרשות להחזיק במקרקעין אינה מוחלטת ויש לאזן בינה לבין זכויותיו של הבעלים הקודם.