ע"א 11/62

תקציר

פסק הדין הנדון הוא פסק דין של בית המשפט העליון בערעור שהגיש המערער, אשר ביקש לדחות או למחוק הודעת צד שלישי שנשלחה על ידי משיב בתביעה אזרחית. המשיב, קבלן הבונה בית מלון, שלח הודעות בדרישה לשיפוי והשתתפות בתשלומים פוטנציאליים לקבלני משנה. טענה זו התבססה על התחייבותה בכתב של המערערת לשפות את המשיב בגין תשלומים כלשהם מעבר למכסה מסוימת, שהייתה מותנית בהסכמת המערערת להצעת פשרה ספציפית. המערערת טענה כי התחייבות זו אינה תקפה משום שהפשרה הנזכרת בה לא נכנסה לתוקף, והרוכשים המעורבים לא מימשו את זכותם לרכוש את הנכס המלונאי בתוך המועד הנקוב. בית המשפט המחוזי דחה בעבר את בקשת המערער, והוביל לערעור זה. שופטי בית המשפט העליון, בפסק דין פה אחד, פסקו לטובת המערער. הם הסכימו כי יש להחיל במקרה זה את תקנה 21א, המאפשרת לבתי המשפט להכריע בגורלן של תביעות על סמך שאלות משפטיות או עובדות לא מסובכות, כדי לחסוך זמן ומשאבים. ההתחייבות ששימשה בסיס להודעת הצד השלישי הותנתה בפשרה ספציפית, שלא נכנסה לתוקף. זאת ועוד, מדברי בא כוח המשיב, מהם עולה כי המערערת פעלה בהתאם להתחייבות לאחר מועד סיום האופציה, היוותה עילה חדשה שלא הוזכרה בכתבי הטענות ועל כן לא ניתן היה להתחשב בה. השופטים מתחו ביקורת על גישתו של בית המשפט המחוזי להתעמק לגופה של הבקשה כאילו מדובר בדיון מלא, המנוגד לעצם תכליתה של תקנה 21א. תחת זאת, הם פסקו לגופה של הבקשה בעצמם, קיבלו את הערעור, דחו את החלטת בית המשפט המחוזי ודחו את הודעות הצד השלישי. בנוסף, חויב המשיב בהוצאות המערער הן בבית המשפט העליון והן בבית משפט קמא, בסך 400 ל"י. פסק הדין הדגיש את תפקידם המצומצם של בתי המשפט בבחינת בקשות לדחיית תביעות על הסף, ואת חשיבות ההקפדה על העילות הנטענות בכתבי הטענות.