ע"א 2303/11

תקציר

בפסק הדין העריך בית המשפט את אחריות המדינה לנזקים שנגרמו מפיצוץ רימון בכפר אידנא. השאלה המרכזית הייתה האם המדינה התרשלה בשליטה על רימון הרסיס שנחשב ל"דבר מסוכן" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין. השופט זילברטל הגיע למסקנה כי המדינה אינה אחראית, וטען כי הוכיחה די הצורך כי לא התרשלה, נוכח היעדר ראיות המפרטות כיצד יצא הרימון משליטת המדינה. עם זאת, השופטים א' חיות ונ' הנדל חלקו על כך, והדגישו את חזקת הרשלנות בשל אופיו המסוכן של הרימון. לטענתם, נטל ההוכחה עבר למדינה, שלא הראתה יישום כולל של נהלי השמירה. בית המשפט הדגיש כי מבלי שאמצעי הגנה אלה נאכפו באופן ברור, חוסר הראיות של המדינה ערער את הגנתה, ורמז על רשלנות בטיפול ברימון. בנוסף, דחה בית המשפט טענות בדבר תביעות פיצויים בלתי מידתיות המבוססות על שכר ברשות הפלסטינית ומעמדן המשפטי של תביעות עיזבון מסוימות. בסופו של דבר, החליט הרוב לקיים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא דוחה הן את ערעור המדינה והן את ערעורם הנגדי של המשיבים לפיצוי נוסף, תוך הדגשה כי המדינה אינה יכולה לנתק עצמה מאחריות כאשר פריט מסוכן כמו רימון גורם נזק. עוד צוין בפסק הדין כי המקרה הדגיש שאלות משפטיות רחבות יותר הנוגעות לתחולתו של סעיף 38 והאם הוא מטיל סוג של אחריות קפידה בדיני הנזיקין.