ע"פ 511/21

תקציר

הכרעת הדין דוחה את ערעורו של המערער על הרשעתו ברצח, ומאשרת את ממצאי בית המשפט המחוזי בכמה נקודות מרכזיות. ערכאת הערעור מחזקת את העיקרון של אי התערבות בממצאי העובדות והמהימנות של הערכאה הנמוכה יותר, מתוך הכרה בכך שההערכה הראייתית נערכה כראוי על ידי בית המשפט קמא המקורי. האליבי של המערער נדחה על סמך עדות מהימנה, וזיהויו על ידי בנו של המנוח אושר כתקף וספונטני, וחוזק עוד יותר על ידי היכרותם הקודמת. הודאתו של המערער, שניתנה ביום 11.12.2016, נבחנה והוגדרה מרצון, לא נפגעה מכל לחץ פסיכולוגי או הבטחות, נתמכה בידע מפורט על זירת הפשע ועל הפעולות שננקטו לאחר הרצח, כגון העלמת ראיות. בית המשפט בחן ודחה תרחישים חלופיים שהוצעו על ידי דעת מיעוט, בנימוק של היעדר תימוכין ראייתיים וסתירה עם עדויות וצילומים מבוססים. מחדלי החקירה עליהם הצביע המערער לא פגעו בכמות הראיות המספיקה להרשעתו. פסק הדין מקיים גם את העונש של מאסר עולם, בהתאם לחוק העונשין, תוך שימת דגש על תכנון ושיקול דעת במעשה הרצח. בסופו של דבר, הערעור נדחה, כאשר כל השופטים תמימי דעים, על אף סימני שאלה סביב רצונה החופשי של ההודאה, שנמצאה מיותרת להחלטה הסופית.