בג"צ 4769/90

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעור משפטי על תקנה 5(2) לתקנות הגמלאות (פיצוי בגין פיגורים), אשר קבעה פיצוי בגין איחור בתשלום מענק נכות מעבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. התקנה, שנחקקה מכוח חוק הגמלאות, הגבילה תחילה את הפיצוי בגין פיגור בתשלומים לתקופה שלא תעלה על 24 חודשים לפני חודש התשלום, אך בהמשך תוקנה כך שהאריכה תקופה זו ל-10 שנים. העותרים, עובדי תעשייה שהוכרו כנכי עבודה, טענו כי התקנה המגבילה פיצויים ללא סמכות היא בלתי סבירה ובלתי צודקת, וטענה כי היא מביאה להפחתה משמעותית בפיצוי. לטענתם, התקנה נחקקה ללא סמכות מתאימה, ואילו המשיבים הגנו עליה כהפעלת סמכות לגיטימית, הנחוצה כדי לאזן בין אילוצי המשאב הציבורי לבין צרכי הנהנים. בית המשפט פסק לטובת העותרים, וקבע כי השר חרג מסמכותו בחקיקת מגבלת הזמן של תקנה 5(2), שכן היא אינה מתיישבת עם התכלית החקיקתית של הבטחת איזון הוגן בין ציפיות המוטבים לבין משאבי המדינה. בג"ץ הכריז על תקנה 5(2) כבטלה הן בשל חוסר סמכות והן בשל חוסר סבירות מופגן. היא קבעה כי שיטות הפיצוי אינן צריכות לכלול הגבלת תקופות זכאות, הדגישה את ההגנה על זכויות המוטבים לפיצוי בגין פיגור בתשלומים, והבטיחה כי התקנה אינה פוגעת במטרה החקיקתית של פיצוי הוגן. ההחלטה משקפת עמדה שיפוטית המצדדת בפיצוי הוגן בגין עיכובים ללא מגבלות שרירותיות, תוך התאמת פרקטיקות רגולטוריות לכוונת המחוקק של חוק הגמלאות.