ה"פ 1356/05

תקציר

המבקשת והמשיבה התקשרו בהסכם זיכיון בשנת 1979, אשר הועבר למבקשת בלבד בשנת 1994. המבקש ביקש להעביר את זכויות הזיכיון שלו לגורם אחר, אך לא הסכים לדרישת המשיב כי הזכיין החדש יתקשר בהסכם אחר בתנאים מתוקנים. המשיב גם האשים את המבקש בכך שהזניח את זיכיון האשראי שלו ואי מילוי דרישות ההסכם ביניהם. הם חלקו על זכותה של המשיבה לסיים את הסכם הזיכיון, כאשר המבקשת טענה כי המשיבה יכולה לעשות זאת רק בתנאים מסוימים, ואילו המשיבה טענה כי היא יכולה לבטל בהודעה סבירה מראש. בית המשפט פירש את ההסכם ומצא כי המשיבה אכן זכאית לסיים את הזיכיון. היא הגיעה למסקנה כי הסכם הזיכיון מבוסס על אמון הדדי והפרתו של המבקש את תנאי ההסכם הצדיקה את החלטת המשיבה לבטלו. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי המשא ומתן שניהלה המשיבה עם המבקשת לא הצביע על חוסר תום לב, וזכותה של המבקשת על פי הסכם הזיכיון אינה זכות קניינית. אשר על כן, דחה בית המשפט את תביעת המבקש וקיבל את תביעתו שכנגד של המשיב, תוך שהוא מורה למבקש לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין.