עת"מ 27158-04-10

תקציר

הדיון נסוב סביב האחריות לביצוע צווי הריסה הכלולים בעונשים פליליים הנוגעים לדיני התכנון והבנייה. המדינה טוענת כי אחריות זו מוטלת על יחידת הפיקוח של משרד הפנים, ואילו העותרים טוענים כי היא שייכת לוועדה המחוזית. בית המשפט בוחן את השלבים השונים של האכיפה הפלילית בתכנון ובנייה – חקירה, העמדה לדין וביצוע גזרי דין – ומגיע למסקנה כי לא ניתן לקבל את גישת המדינה. בית המשפט מפנה להוראות רבות בחוק התכנון והבנייה המקנות לוועדה המחוזית סמכויות אכיפה, לרבות ביצוע צווי הריסה, ומבדילות בינה לבין המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. הוועדה המחוזית מתוארת כגוף מנהלי עצמאי, למרות ייצוג מסוים של אינטרסים מקומיים וממשלתיים. זה לא משרד ממשלתי או זרוע של המדינה, אלא גוף תכנון שפועל מטעם המדינה. בית המשפט מדגיש כי ביצוע פסקי דין אינו חלק מסדר הדין הפלילי אלא מתבצע לאחר מתן גזר הדין ומבוצע על ידי גופי אכיפה ייעודיים. מאחר שחוק התכנון והבנייה אינו מקנה למדינה סמכות לבצע צווי הריסה, ומאחר שהוועדה המחוזית מוזכרת במפורש בפסקי הדין הרלוונטיים, קובע בית המשפט כי הוועדה המחוזית היא הגוף המוסמך לבצע צווים אלה. פסק הדין מחייב את הוועדה המחוזית לדון ולקבוע אמות מידה ולוחות זמנים לביצוע צווי הריסה תקפים שהוטלו עליה. משכך, העתירה מתקבלת באופן חלקי, והוועדה המחוזית מחויבת לשלם את הוצאות העותרים.