סע"ש 9407-01-19

תקציר

שני תובעים הגישו תביעות נפרדות נגד שני נתבעים, וביקשו שיכירו בהם כשכירים. בית המשפט התייחס לטענות בנפרד. תביעתה של התובעת מס' 2 נגד מדינת ישראל נדחתה מחוסר ראיות. התובע לא הביא ראיות חיוניות, כגון חוזים או קבלות תשלום, שהיו יכולות לתמוך בטענתו כי הועסק על ידי המדינה בשנת 1979. גם התביעה נדחתה לגופה, שכן התובע מס' 2 לא פעל לפי ההליך התקין כדי להפוך לעובד מדינה. בנוסף, עדותו הייתה סותרת וחסרה פרטים, והעדים שזימן לא תמכו בטענתו. מטעמים אלה נדחתה התביעה נגד המדינה, גם משום שהוגשה באיחור רב, שגרם לבעיות ראייתיות לנאשמים. גם טענות שני התובעים נגד הנתבעת מס' 1, חברת דואר, נדחו. בית המשפט החיל את הפסיקה בנושא, שסובבת סביב "מבחן מעורב" הבוחן גורמים שונים כדי לקבוע האם מתקיימים יחסי עובד מעביד. גורמים אלה כוללים פיקוח, שילוב, שירות אישי, הצגת עצמם של הצדדים ועוד. בחוזים שנחתמו על ידי שני התובעים צוין במפורש כי הם קבלנים עצמאיים, והתובעים קיבלו תשלומים חודשיים ככאלה, תוך ניכוי מסים במקור. התובעים עבדו באופן עצמאי, ללא פיקוח, ונהנו מהטבות של קבלנים, כגון עבודה אצל מעסיקים אחרים ללא רשות. יתר על כן, חוק הדואר קובע כי מפיצי דואר במשרה חלקית אינם נחשבים לעובדים. עדויות התובעים הכילו סתירות והתחמקויות, והם לא הציגו ראיות משכנעות לתמיכה בטענותיהם. ככלל, בית המשפט מצא כי התובעים היו מודעים למעמדם כקבלנים עצמאיים ולא סיפקו ראיות מספיקות כדי להוכיח אחרת. טענותיהם עוכבו גם בשל עיכובים משמעותיים בהגשת התביעות, שגרמו לתובעים הוצאות משפט גבוהות. התובע מס' 1 חויב לשלם לכל נתבע 5,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, ותובע מס' 2 חויב לשלם לכל נתבע 5,000 ₪. לתובעים שמורה הזכות לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.