עת"מ 23650-07-12

תקציר

במרכז החלטת בית המשפט עומדת דחיית עתירה המערערת על הסירוב להכיר במעמדו של העותר כ"דייר ממשיך" הזכאי לרכוש דירה ציבורית. בתחילה העלה העותר טענות הן בתחום המשפט המנהלי והן בתחום האזרחי כנגד המשיבים. עם זאת, בית המשפט קבע כי תפקידו מוגבל להערכת סבירות ההחלטה המנהלית ולא לסכסוכים חוזיים. לאחר מכן עבר המוקד לשאלה האם התגורר העותר בדירה במשך שלוש השנים הנדרשות לפני שאמו, הדיירת המקורית, עברה לבית אבות. הראיות הצביעו על כך שהוא לא עמד בקריטריון זה, שכן הדיווחים הצביעו על כך שהעותר התגורר שם רק לאחר עזיבת אמו. תיקון מאוחר יותר ברישומי הכתובות הרשמיות לא היה מספיק כדי לבסס את טענתו. גם תצהירים של מכרים לא הצליחו לבסס את תושבותו בתקופה שבמחלוקת. בית המשפט הדגיש כי הדיור הציבורי נותן עדיפות לאנשים שאינם יכולים להבטיח דיור בשוק הפרטי וכי העותר, שלא מילא אחר דרישות החוק, השתלט על הנכס שלא בצדק בעוד אחרים ממתינים לדיור. חרף טענת העותר בדבר הבטחה שלטונית בדבר זכאותו, לא מצא בית המשפט בסיס מוצק לטענה זו, וקבע כי כל אינדיקציה להכרה הייתה שגויה ובלתי מוסמכת. עוד ציין בית המשפט כי לרשויות יש הצדקה לתקן טעויות קודמות מבלי להוות זכות להטבות שגויות. לפיכך נדחתה העתירה, המשקפת את עמדת בית המשפט כי החלטת הוועדה המנהלית ראויה ונופלת בגדר תפקידיה. פסק הדין הדגיש את הצורך לקיים את עקרונות הצדק החלוקתי בהקצאת דיור ציבורי.