בר"מ 3013/22

תקציר

בסכסוך משפטי זה ניסתה עיריית תל אביב-יפו לסווג מחלקה סיעודית בתוך בית דיור מוגן המופעל על ידי חברת בית בלב בע"מ בשיעור ארנונה שונה משאר המעון, ולסווג אותו כ"בית חולים" בשל רישיון הפעלת בית חולים לפי פקודת בריאות העם, 1940. העירייה פיצלה את שיעור המס החל משנת 2017, וגבתה מהמחלקה הסיעודית תעריף אשפוז גבוה יותר, בעוד שאר המתקן חויב במס בשיעור מגורים. בית בלב ערער על החלטה זו וטען כי המחלקה הסיעודית היא חלק בלתי נפרד מבית הדיור המוגן ויש לחייבה במס בשיעור המגורים, שכן היא משרתת בעיקר דיירים ותיקים ולא מתפקדת כבית חולים קונבנציונלי. ההשגה הראשונית נדחתה על ידי מנהל המיסים בעירייה, וגם ועדת הערר בארנונה אישרה את הסיווג "בית חולים", תוך שימת דגש על הפיקוח הרפואי המאפיין את המחלקה. עם זאת, מאוחר יותר הפך בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו החלטה זו, וקבע כי יש לסווג את המחלקה הסיעודית כ"בית אבות" בשל אופי הטיפול ומשך שהות הדיירים, בניגוד לתפקידו של בית חולים. הדבר הוביל לפסיקת בית המשפט כי יש לחייב אותו בתעריף מגורים. העירייה ביקשה רשות ערעור על פסק דין זה, בטענה כי רישיון בית החולים צריך להיות סופי בסיווגו לצורכי מס, אך עמדה זו נדחתה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הסיווג צריך להתבסס על השימוש והמאפיינים הספציפיים ולא רק על רישוי, תוך שמירה על תקדים המתמקד בשימוש הספציפי של הנכס. בקשת הערעור נדחתה בשל אי הצגת שאלה משפטית מהותית וכוללת, לצד התחשבות בתיקון משנת 2020 שהכניס קטגוריה ספציפית של ארנונה למוסדות סיעודיים, מה שהגביל את השלכותיו הרחבות יותר של המקרה. בעקבות זאת חויבה העירייה לשלם הוצאות לבית בלב.