ב"ש 1397/09

תקציר

המשיב מואשם בשורה של עבירות, לרבות סחיטה, שימוש ברכב לביצוע עבירה פלילית ונהיגה ללא רישיון או ביטוח. במהלך הליכי המעצר נבדק המשיב על ידי פסיכיאטרים אשר הגיעו למסקנה כי הוא סובל מהפרעה נפשית דו-קוטבית אשר פגעה בשיקול דעתו וביכולתו לשלוט במעשיו בעת ביצוע העבירות. ההגנה טענה כי מצבו הנפשי של המשיב שולל את היסוד הנפשי הנדרש לעבירות, ואילו התביעה התכוונה לערער על כך במהלך המשפט. בית משפט קמא הסכים כי ההערכות הפסיכיאטריות הפחיתו באופן משמעותי מעוצמת ראיות התביעה והורה על שחרורו של המשיב בתנאים מסוימים, לרבות מעצר בית, פיקוח של בני משפחה וטיפול פסיכיאטרי כפוי. התביעה ערערה על החלטה זו, אך הערעור נדחה. השופט אישר את החלטת בית המשפט קמא, וקבע כי ההערכות הפסיכיאטריות, אף שלא היו מכריעות, החלישו באופן משמעותי את גרסת התביעה. זאת ועוד, הדגישה השופטת כי קביעת מצבו הנפשי של המשיב וזיקתו לעבירות נופלת בגדר סמכותו של בית משפט קמא. השופט דחה גם את טענת התביעה להחמרת תנאי השחרור, וקבע כי אלה שהטיל בית משפט קמא מספקים. לבסוף, הגיע השופט למסקנה כי אין אינדיקציה לכך ששחרורו של המשיב היווה סכנה ממשית, וכי הרשעותיו הקודמות לא היו אלימות באופיין. ההחלטה לשחרר את המשיב בתנאים של בית משפט קמא אושרה אפוא, והערעור נדחה.