ת"א 21708-03-15

תקציר

השופט במקרה זה פסק לטובת הנתבעים, ודחה את טענת התובעים בדבר בעלות על חלקת אדמה. פסק הדין התבסס על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, השופטת קיבלה את טענת הנתבעים בדבר תקופת ההתיישנות, וציינה כי תביעת התובעים הוגשה הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות של 25 שנה על מקרקעין מוסדרים. בעוד התובעים טענו להתיישנות שלא מרצון, השופט קבע כי התובעים, כיורשי הבעלים המקוריים, היו מודעים או יכלו להיות מודעים למצב בנוגע לקרקע המדוברת לפחות משנת 1952. לפיכך, התביעה שהוגשה בשנת 2015 נחשבה מיושנת. יתרה מכך, השופט קבע כי לא כל הגורמים הרלוונטיים נכללו בתביעה, שכן חלק מהיורשים של הבעלים המקוריים נעדרים. התובעים טענו כי תביעתם מייצגת אינטרס משותף בין כל היורשים, אך השופט מצא צדק בטענת הנתבעים כי היעדר כל בעלי העניין עלול לפגוע בנתבעים. בנוסף, ציינה השופטת כי לנתבעת מס' 3, לשכת רישום המקרקעין, לא הייתה יריבות עם התובעים, ולא הייתה להם עילת תביעה כנגד נתבע זה. לגופו של עניין, ציין השופט כי היה דוחה את התביעה גם אם ההתנגדויות המקדמיות לא היו מתקבלות. התובעים לא הצליחו להביא ראיות מדויקות למיקומו של קו התלם, כאשר טענותיהם נשענו במידה רבה על עדויות שמיעה וחסרות ביסוס. מנגד, הציגו הנתבעים ראיות משכנעות מרישומים ועדים רשמיים, לרבות מפה חתומה בידי דוד בן-גוריון, שנחשבה אותנטית למרות ניסיונות התובעים להכפישה. השופט הדגיש כי התובעים לא יכלו לצפות באופן סביר לקבל מסמכים מקוריים מלפני למעלה מ-70 שנה ולאחר מכן להשתמש בהיעדרם כבסיס להפרכה. השופטת דחתה גם את טענות התובעים לאי סדרים בהליכים המנהליים, וקבעה כי ההכרזה על הקרקע כנפקד ותעודת הרכישה שלאחר מכן התקבלו כדין. יתר על כן, השופט קבע כי חלקה הקטן של הקרקע (687 או 684 מ"ר) המצוי בצדו המזרחי של קו התלם אינו מצדיק השבה בעין; במקום זאת, התובעים היו זכאים רק לפיצוי כספי בגין חלק זה. השופטת סיימה את דבריה בכך שחויבה בתובעים לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורכי דין, בסך 30,000 שקל, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. הוא הדגיש כי סכום זה יגרור ריבית משפטית והפרשי הצמדה אם לא ישולם עד למועד הנקוב. פסק הדין, מיום 05/07/2018, דחה למעשה את תביעת התובעים במלואה.