ת"א 40299-02-17

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב חובתה של עירייה לפנות אשפה מחצרות מפעלים שבתחומה. התובעים, שלושה מפעלים הממוקמים בשטח העירייה הנתבעת, הגישו תביעות נפרדות בדרישה לקבל פיצוי בגין ההוצאות שנגרמו להם בפינוי האשפה, דבר שהעירייה לא עשתה לאורך השנים. השאלה המהותית הייתה האם התנהלות הנתבעת הייתה חוקית ואם לאו, האם היא מקימה את זכותם של התובעים לפיצויים. בית המשפט פתח בהתייחסות לשתי טענות מקדמיות. הראשון נגע לסמכות השיפוט, כאשר הנתבע טען כי לבית המשפט אין סמכות מהותית לדון בתיק, שכן מדובר בחוקיות התנהלות העירייה, עניין הנתון לכאורה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט דחה טענה זו והבהיר כי לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בתביעות כספיות, גם אם הן מחייבות התייחסות לשאלות של המשפט המנהלי. הטענה השנייה, שהועלתה על ידי התובעים, ביקשה להחיל על הנתבע פשרה שהושגה במקרה דומה. בית המשפט דחה גם טענה זו, שכן פשרות שהושגו במקרים ספציפיים אינן מחייבות בדרך כלל צדדים אחרים. לגופו של עניין, בחן בית המשפט האם הנתבעת פעלה כדין בכך שנמנעה מפינוי אשפה מחצרות התובעים. נקבע כי אמנם פקודת העיריות אינה מחייבת במפורש עיריות לפנות אשפה, אך ההבנה הכללית היא כי הן אכן מחויבות לעשות כן, והתשלום עבור רמה בסיסית של פינוי אשפה כלול בתשלומי הארנונה. עיריות יכולות לגבות תשלום עבור השלכת "אשפה חריגה", החורג מהרמה הבסיסית, אך יש להגדיר זאת בבירור בחוקי העזר. בית המשפט קבע כי חוק העזר של הנתבעת, שהטיל אגרה על מפעלים בגין כל סוג של פינוי אשפה ללא הבחנה בין אשפה בסיסית לאשפה לא סדירה, אינו חוקי. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי טענת הנתבעת בדבר "הסדר" עם המפעלים, לפיו הסכימו לכאורה לפנות את האשפה בעצמם, אינה תקפה. מהראיות עולה כי המפעלים לא היו מודעים לזכותם לשירותי פינוי אשפה מהעירייה וכי החלטת הנתבעת שלא לספק שירותים אלה הייתה חד צדדית. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי הנתבעת פעלה שלא כדין בכך שלא פינתה את האשפה מחצרי התובעים. לאחר מכן בחן בית המשפט האם התנהלות פסולה זו מקימה זכות לפיצוי לתובעים, תוך בחינת דיני הנזיקין, דיני עשיית עושר והגנות אפשריות של הנתבע. באשר לדיני הנזיקין, נדחו טענות התובעים בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה. בית המשפט הסביר כי התנהלות הנתבעת, אף שהייתה בלתי חוקית במישור המנהלי, אינה עולה כדי רשלנות במובן הנזיקי האזרחי. עם זאת, תביעתם של התובעים לפי חוק עשיית עושר התקבלה. בית המשפט קבע כי הימנעותה של הנתבעת מהוצאות פינוי האשפה מהווה התעשרות שלא כדין, שכן על העירייה מוטלת החובה לספק שירות זה ללא תשלום. הנתבעת חויבה לפצות את התובעים בגין הסכומים שהוציאו על פינוי אשפה, שחושבו על בסיס העלות השוטפת של פינוי האשפה כפול מספר החודשים בתקופת התביעה. לבסוף, בית המשפט שקל את ההגנות הפוטנציאליות של הנאשם. נטען כי ההשבה תגרום נזק משמעותי לתקציב העירייה, אך בית המשפט מצא כי טענה זו אינה מבוססת דיה. לפיכך, ההגנה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר לא התקבלה. לסיכום, בית המשפט פסק לטובת התובעים, והורה לנתבעת לפצות אותם בגין ההוצאות שנגרמו להם בפינוי האשפה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. כמו כן נפסקו לתובעים הוצאות משפט חלקיות ושכר טרחת עורך דין.