ע"ו 12877-01-20

תקציר

פסק דין זה דן בערעור על שלילת הטבות לפי חוק משפחות חיילים שנהרגו בקרב (תגמולים ושיקום), בעקבות מותו של חייל שנהרג מפיצוץ רימון שהחזיק. ועדת הערר קבעה כי התנהגותו של החייל מהווה "התנהגות רעה חמורה", ולכן משפחתו אינה זכאית להטבות. השופט בר-זיו, שכתב את חוות הדעת החולקת, היה מקבל את הערעור, שכן מצא טעויות בקביעותיה העובדתיות של הוועדה לגבי נסיבות האירוע, וסבר כי התנהגותו של החייל אינה עולה כדי התנהגות רעה חמורה. מנגד, דעת הרוב של השופטים אלון ואטיאס דחתה את הערעור, הסכימה עם ממצאי הוועדה וקבעה כי מעשיו של החייל היוו התנהגות רעה חמורה המצדיקה שלילת הטבות. האירוע התרחש כאשר החייל, ששירת בצבא כנהג, הרים רימון שהיה מונח בסמוך לגדר בתוך הבסיס הצבאי. החייל, שלא עבר כל הכשרה בנושא רימונים ולא היה חלק מצוות הקרב, שיחק עם הרימון וניסה להפחיד חייל אחר. עדי ראייה רבים, כולל המפקד, ביקשו מהחייל להפסיק לגעת ברימון, אך הפיצוץ אירע זמן קצר לאחר מכן. נתיחת הגופה העלתה כי הרימון התפוצץ מול חזהו של החייל, ונקבע כי מותו של החייל וחייל נוסף נגרם כתוצאה מהפיצוץ. השאלה המרכזית הייתה האם התנהגותו של החייל נופלת תחת ההגדרה של "התנהגות רעה חמורה", שתפטור את המשפחה מקבלת הטבות. השופט בר-זיו טען כי האירוע לא נמשך יותר מ-2-2.5 דקות, ולא ניתן לראות במעשיו של החייל התנהגות חמורה חמורה בשל עייפות החיילים, העמימות לגבי סוג הרימון ואי התרעה על הסכנה. מנגד, הדגישו השופטים אלון ואטיאס את התנהגותו חסרת האחריות והאסורה של החייל, שכללה משחק ברימון ליד חיילים אחרים תוך ניסיון להפחיד אחד מהם. הם הגיעו למסקנה כי מעשיו של החייל, יהיו הנסיבות אשר יהיו, מהווים התנהגות רעה חמורה, ויש לדחות את הערעור.