ת"א 2353/03

תקציר

פסק דין זה עוסק בעשרה מקרים בהם עתר התובע, הבעלים הרשום של חלקת אדמה הסמוכה לדימונה, לפינוי הנתבעים, שבט בדואי המונה כ-60 נפשות, בעילה של הסגת גבול והסגת גבול. הנתבעים טענו כי שהו באזור שנים רבות ולא פלשו אליו, כי הקרקע נסגרה לאחר הגעתם, וכי לא נמסר להם על תביעות פשרה כלשהן. עוד טענו כי מקום מגוריהם הסיעודי קובע התיישנות, או ששהייתם נתונה לשיקול דעתה של המדינה, ולכן הפינוי אינו צודק. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע, כי הנתבעים לא הוכיחו את תביעתם על הקרקע, ואף לא ביססו חזקה נוגדת לפיה החזקתם פוגעת בזכות הבעלות של התובע. טענת הנתבעים כי ישבו במקרקעין תקופה ממושכת לא היוותה הוכחה מספקת וסותרת ראיות אחרות. זאת ועוד, הנתבעים לא הוכיחו כי הקרקע הינה מולק, או בבעלות פרטית, כפי שטענו, והעד המומחה מטעם התובעת העיד כי בשנת 1978 לא היו באזור מבנים או מאהלים. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבעים היו לכל היותר בעלי רישיון, וניתן לשלול את הרשאתם להישאר בקרקע. מאחר שלא שילמו כל תמורה בגין השימוש בקרקע, ולא הוכיחו את הגנתם, הורה בית המשפט על פינויים ופסק כי עליהם לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.